אומרים שההפגנה של אתמול הייתה זניחה, שלא הגיעו אליה מספיק אנשים, שהמחאה מאבדת גובה. לדעתי, ההפגנה של אתמול סימנה שינוי מאוד חשוב שקורה במהפכה, לאו דווקא לטובה, שינוי שייצג נועם שליט.
נועם שליט, שנאם אתמול בהפגנה, ניסה להסביר איך גלעד, בנו, קשור למחאה, ולמה בעצם הוא עומד על במה בהפגנה לא לו. הוא אמר שגלעד היה יכול להיות היום סטודנט, הוא אמר שצדק חברתי משמעותו החזרה של גלעד הביתה. הוא ניסה וניסה וניסה. אבל בסופו של יום ברור לכולנו, ששחרורו של גלעד שליט הוא נושא ביטחוני גרידא, ואין בו ולו שמץ מן החברתיות. אני אומר יותר מזה - קשה לי לחשוב על נושא חברתי פחות וביטחוני יותר מאשר שחרורו של גלעד שליט - אולי האיום האיראני.
אז למה בעצם נועם שליט הוזמן לנאום בהפגנה? אני סבור שיש לכך שתי סיבות: הסיבה הראשונה, היא שכמו כל תוכנית ריאליטי מצליחה, גם מחאת האוהלים מנסה להתחדש אחרי למעלה מחודש של הפגנות ואירועים, מנסה להמשיך להשאיר את הקהל מעוניין ולמשוך קהלים חדשים. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא להביא כוכב מתוכנית אחרת להופעת אורח. כמו שגב מהישרדות נכנס ל- 24/7, ככה נועם שליט נכנס למחאת האוהלים - שניהם מסיפור אחר, שניהם מעלים את הרייטינג.
אין לי בעיה עם הופעות אורח, ואני בעד גימיקים שייעלו את הרייטינג של המחאה, הבעיה היא שהגימיקים מסמנים תופעה רחבה, שהיא הסיבה השנייה לכך שנועם שליט הוזמן לנאום בעצרת. התפועה הזו היא חוסר המיקוד של המחאה.
בהתחלה, לא היה שמח ממני על חוסר המיקוד הזה - הרי המחאה התחילה כמחאה נגד יוקר המחייה בתל אביב, לאחר מכן קיבלה גוון צרכני, אחרי זה נוסף עניין השווייון בחלוקת הנטל, שינוי מדיניות המס, זכויות עובדים ועוד ועוד. זה טוב ומבורך שאנשים שונים יביאו דעות שונות וישתמשו בפלטפורמה הקיימת של המחאה כדי להוסיף את הזעקה החברתית שלהם. אבל יש דברים שפשוט אי אפשר להכניס למעטפת החברתית - לגליזציה של סמים קלים, צמחונות, שלום, וגם גלעד שליט - כולם נושאים שהקשר שלהם לרווחה הוא מלאכותי לחלוטין.
כדי להצליח, המחאה צריכה להיות ממוקדת. היא לא חייבת להיות ממוקדת בנושא ספציפי אחד, כגון יוקר המחייה. להיפך - אם רוצים להביא שינוי, המחאה צריכה להיות ממוקדת בצורה רחבה, ממוקדת בהרבה מאוד נושאים שכל אחד מהם דורש אמנם פיתרון לו עצמו, אבל גם משפיע על האחר ולכן לא ניתן להעמידו לבדו. אבל רוחב מיקוד אין משמעו שצריך להתמקד בכל דבר. בסופו של יום, כשהמחאה מתחילה לזלוג לעבר נושאים שחורגים מהעניין החברתי, היא מאבדת מהמיקוד שלה, מאבדת מהרצינות שלה, ומאבדת מהיכולת שלה לקדם את הנושאים שלשמם אנשים משתתפים במחאה הזו.
אני מאמין שהמחאה הזו, כמו כל משא ומתן (ושלא תהיינה טעויות - מחאת האוהלים היא משא ומתן שמנהלים אנו, אזרחי ישראל, עם הממשלה שבחרנו), היא תהליך שבמסגרתו משתנות הדרישות ומשתנה נקודת המבט של האנשים. כרגע, הכיוון של המחאה לא מבשר טובות - הסמל של המחאה, דפני ליף, עושה רושם כמי שאין לה דרך ברורה או תוכנית לפיה היא עובדת, וכרגע כל מה שמניע אותה הרצון לומר "לא" לכל הצעה שתציע הממשלה. המחאה עצמה מתפזרת לכיוונים לא-רווחתיים בעליל, ועושה רושם שחסרה יד מכוונת שתכתיב אסטרטגיה אחידה.
המחאה מתנהלת על זמן שאול - בעוד מספר שבועות המוחים יחזרו לבתיהם השכורים-ביוקר, לספסל הלימודים ולעבודות המלצרות. ביבי יודע את זה, וזו הסיבה שהוא הקים את וועדת משיכת הזמן בראשה עומד פרופ' טרכטנברג. השאלה היא כיצד, במצב הנתון הזה, מגיעים להישגים הטובים ביותר שניתן. אפשר לארגן עוד כמה הפגנות, להביא את נועם שליט ולהתבשם בעוד כמה דקות של תהילה חסרת תועלת לפני שחוזרים לעבודה או ללימודים. אבל אפשר לנסות להשפיע על מסקנות וועדת טרכטנברג, כך שהן יהיו בספו של דבר מה שהכי חסר למחאה - רשימה ברורה ואמיתית של דרישות, שהיענות להן תוביל לשינוי חברתי. רק ברגע שיהיה קריטריון שיקבע מה אנחנו רוצים להשיג, אפשר יהיה להתחיל לנהל משא ומתן עם הממשלה על השאלה אילו מהדרישות יתקבלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה