ישראל, בין איראן לאפגניסטאן

אם הייתם שואלים אותי לפני כמה חודשים מה מצבן של הנשים בישראל, הייתי אומר "בסדר". בהחלט לא טוב, אבל גם לא רע: הן אמנם מרוויחות פחות, אבל מותר להן לנהוג במכוניות; הן אמנם לא מיוצגות בכנסת בהתאם לחלקן באוכלוסיה, אבל הן לא מחויבות להתעטף ברעלה כשהן יוצאות מהבית. מאז, הדברים השתנו.

פתאום, אנו עדים למתקפה על נשים בישראל - לא על הנשים עצמן כמובן, הרי גם לחרדים המחמירים ביותר ברור שבסופו של דבר גם הם יצאו מהכושלאמאשלהם (וסליחה על הביטוי), אבל מרגע שהם יצאו - הם לא מוכנים לראות אותו, או אותן, בציבור. בואו נספור רגע את המקומות שבהן אסור לשתף נשים: לנשים אסור לשיר בציבור, את זה כבר הבנו. לנשים אסור להיכנס יחד עם הגברים לכותל, אותו הכותל שעל מנת לשחרר/לכבוש אותו נהרגו חיילים חילונים בשדה המערכה, ו"חיילים" חרדים באוהלה של תורה; נשים מודרות מטקסים ממלכתיים; נשים מצונזרות משלטי חוצות; נשים נאלצות לשבת מאחור באוטובוסים, ועוד ועוד.

ואתם יודעים מה? אני שמח שאנחנו עדים לכל כך הרבה מקרים של הדרת נשים. אני שמח כי אנחנו נמצאים בשלב "ההדרה הרועשת", השלב שבו ההדרה נעשית בפומבי, בגלוי, השלב שבו חיילים יוצאים בבוטות מטקס צבאי בגלל שירת נשים, השלב שבו חברות מצנזרות נשים בגלוי משלטי חוצות. השלב הבא, שמפחיד אותי הרבה יותר, הוא שלב ההדרה השקטה. זהו השלב שבו חיילים לא ייצאו בפומבי מטקסים צבאיים בהם נשים שרות, מכיוון שצה"ל, מראש, לא יישבץ נשים לשיר; זהו השלב שבו חברות מסחריות לא ייאלצו לעמוד לביקורת ציבורית בגלל שמחקו דמויות נשיות משלטים בירושלים, בגלל שמראש הן לא יצלמו מודעות פרסום בהן מככבות נשים. נשים יודרו מראש, מתוך התחשבות א-פריורית ברגשות הציבור הדתי.

וכאן עולה השאלה - האם אנו, כרוב, לא צריכים להתחשב ברגשות של מיעוט דתי? לדעתי, התשובה החד משמעית היא כן, שהרי התחשבות בצרכי המיעוט היא חלק בלתי נפרד מחיים במדינה דמוקרטית. אבל, האם אנו צריכים, בשם ההתחשבות הזו, להסכים עם הדרת נשים מהמרחב הציבורי? התשובה החד משמעית היא לא! הסיבה ל"לא" המוחלט, היא שלאותם חרדים-דתיים-מה-שלא-יהיו יש אפשרות לשמור את המצוות בעצמם, ואסור להכריח את הנשים לשמור אותן עבורם: אם חרדי לא מוכן לנסוע עם אישה באוטובוס, הוא מוזמן לרדת ממנו. אם חרדי לא מוכן להשתתף בטקסים צבאיים שבהם שרות נשים, הוא מוזמן לבקש פטור משירות צבאי. נשים לא צריכות לשלם על זה שהחרדים-דתיים-מה-שלא-היו רוצים לשמור על המצוות שהם המציאו.

הדרת נשים היא חלק מתהליך עמוק יותר של פונדמנטליזם יהודי, שאינו שונה מהפונדמנטליזם האיסלמי ששטף ושוטף את העולם המוסלמי, ויש לו כמה מאפיינים בולטים: מתן פרשנות קיצונית למקורות, התרחקות מערכים דתיים מופשטים כגון אהבת אדם והתמקדות במצוות טכניות ודווקניות שהולכות ונהפכות מחמירות הרבה יותר, התרחקות מהמודרניזציה, בידול וניתוק בין הקבוצה הדתית לקבוצה החילונית, הדרת נשים, ושמרנות מינית קיצונית.

קורבנות הפונדמנטליזם היהודי

קורבן הפונדמנטליזם האיסלמי

הנשים הן רק הקרבן הראשון, הקל ביותר. בשלב הבא, הגברים בישראל יחויבו לגדל זקנים, הם יחויבו להתפלל בבתי כנסת, וכלנו נשמור כשרות ונימנע מחילול שבת, ובסוף אותה קבוצה דתית של חרדים-דתיים-מה-שלא-יהיו יהרסו בכוח ובאלימות כל הסממנים הלא יהודיים במדינת ישראל, וישלימו את הפיכתה של ישראל למדינת טליבן יהודית מושלמת. חושבים שזה מופרך? עד לפני שנה אני חשבתי שנשים שלובשות כיסויי גוף מלאים בישראל זה מופרך. מסתבר שהכוח של הופנדמנטליזם היהודי עולה על כל דמיון. 

ישראל, 2030

מחאת ריאליטי

אומרים שההפגנה של אתמול הייתה זניחה, שלא הגיעו אליה מספיק אנשים, שהמחאה מאבדת גובה. לדעתי, ההפגנה של אתמול סימנה שינוי מאוד חשוב שקורה במהפכה, לאו דווקא לטובה, שינוי שייצג נועם שליט.

נועם שליט, שנאם אתמול בהפגנה, ניסה להסביר איך גלעד, בנו, קשור למחאה, ולמה בעצם הוא עומד על במה בהפגנה לא לו. הוא אמר שגלעד היה יכול להיות היום סטודנט, הוא אמר שצדק חברתי משמעותו החזרה של גלעד הביתה. הוא ניסה וניסה וניסה. אבל בסופו של יום ברור לכולנו, ששחרורו של גלעד שליט הוא נושא ביטחוני גרידא, ואין בו ולו שמץ מן החברתיות. אני אומר יותר מזה - קשה לי לחשוב על נושא חברתי פחות וביטחוני יותר מאשר שחרורו של גלעד שליט - אולי האיום האיראני. 

אז למה בעצם נועם שליט הוזמן לנאום בהפגנה? אני סבור שיש לכך שתי סיבות: הסיבה הראשונה, היא שכמו כל תוכנית ריאליטי מצליחה, גם מחאת האוהלים מנסה להתחדש אחרי למעלה מחודש של הפגנות ואירועים, מנסה להמשיך להשאיר את הקהל מעוניין ולמשוך קהלים חדשים. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא להביא כוכב מתוכנית אחרת להופעת אורח. כמו שגב מהישרדות נכנס ל- 24/7, ככה נועם שליט נכנס למחאת האוהלים - שניהם מסיפור אחר, שניהם מעלים את הרייטינג. 

אין לי בעיה עם הופעות אורח, ואני בעד גימיקים שייעלו את הרייטינג של המחאה, הבעיה היא שהגימיקים מסמנים תופעה רחבה, שהיא הסיבה השנייה לכך שנועם שליט הוזמן לנאום בעצרת. התפועה הזו היא חוסר המיקוד של המחאה. 

בהתחלה, לא היה שמח ממני על חוסר המיקוד הזה - הרי המחאה התחילה כמחאה נגד יוקר המחייה בתל אביב, לאחר מכן קיבלה גוון צרכני, אחרי זה נוסף עניין השווייון בחלוקת הנטל, שינוי מדיניות המס, זכויות עובדים ועוד ועוד. זה טוב ומבורך שאנשים שונים יביאו דעות שונות וישתמשו בפלטפורמה הקיימת של המחאה כדי להוסיף את הזעקה החברתית שלהם. אבל יש דברים שפשוט אי אפשר להכניס למעטפת החברתית - לגליזציה של סמים קלים, צמחונות, שלום, וגם גלעד שליט - כולם נושאים שהקשר שלהם לרווחה הוא מלאכותי לחלוטין. 

כדי להצליח, המחאה צריכה להיות ממוקדת. היא לא חייבת להיות ממוקדת בנושא ספציפי אחד, כגון יוקר המחייה. להיפך - אם רוצים להביא שינוי, המחאה צריכה להיות ממוקדת בצורה רחבה, ממוקדת בהרבה מאוד נושאים שכל אחד מהם דורש אמנם פיתרון לו עצמו, אבל גם משפיע על האחר ולכן לא ניתן להעמידו לבדו. אבל רוחב מיקוד אין משמעו שצריך להתמקד בכל דבר. בסופו של יום, כשהמחאה מתחילה לזלוג לעבר נושאים שחורגים מהעניין החברתי, היא מאבדת מהמיקוד שלה, מאבדת מהרצינות שלה, ומאבדת מהיכולת שלה לקדם את הנושאים שלשמם אנשים משתתפים במחאה הזו. 

אני מאמין שהמחאה הזו, כמו כל משא ומתן (ושלא תהיינה טעויות - מחאת האוהלים היא משא ומתן שמנהלים אנו, אזרחי ישראל, עם הממשלה שבחרנו), היא תהליך שבמסגרתו משתנות הדרישות ומשתנה נקודת המבט של האנשים. כרגע, הכיוון של המחאה לא מבשר טובות - הסמל של המחאה, דפני ליף, עושה רושם כמי שאין לה דרך ברורה או תוכנית לפיה היא עובדת, וכרגע כל מה שמניע אותה הרצון לומר "לא" לכל הצעה שתציע הממשלה. המחאה עצמה מתפזרת לכיוונים לא-רווחתיים בעליל, ועושה רושם שחסרה יד מכוונת שתכתיב אסטרטגיה אחידה. 

המחאה מתנהלת על זמן שאול - בעוד מספר שבועות המוחים יחזרו לבתיהם השכורים-ביוקר, לספסל הלימודים ולעבודות המלצרות. ביבי יודע את זה, וזו הסיבה שהוא הקים את וועדת משיכת הזמן בראשה עומד פרופ' טרכטנברג. השאלה היא כיצד, במצב הנתון הזה, מגיעים להישגים הטובים ביותר שניתן. אפשר לארגן עוד כמה הפגנות, להביא את נועם שליט ולהתבשם בעוד כמה דקות של תהילה חסרת תועלת לפני שחוזרים לעבודה או ללימודים. אבל אפשר לנסות להשפיע על מסקנות וועדת טרכטנברג, כך שהן יהיו בספו של דבר מה שהכי חסר למחאה - רשימה ברורה ואמיתית של דרישות, שהיענות להן תוביל לשינוי חברתי. רק ברגע שיהיה קריטריון שיקבע מה אנחנו רוצים להשיג, אפשר יהיה להתחיל לנהל משא ומתן עם הממשלה על השאלה אילו מהדרישות יתקבלו.

שלישיית מה קשר

לפני כמה ימים מינה ביבי את וועדת טרכטנברג, אחת מכ- 40 וועדות אשר יושבות כעת ודנות בנושאים שונים ומטרתן העיקרית היא למשוך זמן ולמנוע מביבי לעשות את הדבר שהוא הכי שונא לעשות - להחליט. אבל בואו נניח שהוועדה אכן תתכנס, תעשה את עבודתה ביעילות ותביא בפני ראש הממשלה הצעות מהפכניות לשינוי התפיסה הכלכלית. האם ביבי ייענה להצעות הוועדה? סביר להניח שלא, בטח שלא במלואן. הסיבה לכך היא שביבי לא מבין על מה המחאה  - הוא לא מבין שהמחאה היא לא על מחיר הדלק, היא גם לא על מחיר הדיור. היא לא על מחיר הקוטג' וגם לא על מחיר גני הילדים. המחאה היא על אופייה של המדינה, המחאה היא על חלוקה מחדש של העושר שנצבר במדינה, המחאה היא על היכולת של אנשים להתקיים כאן בכבוד בלי לבקש "הקלות" מהממשלה.

ביבי מקווה שוועדת טרכטנברג תיתן כמה המלצות פשוטות לביצוע, כמו הפחתת המע"מ ב- 2-3% או ריווח מדרגות המס לבעלי הכנסות הביניים, וכך הוא יוכל לקנות לעצמו שקט במחיר צנוע למדי של כמה מיליארדי שקלים.

אבל כדי לעשות שינוי אמיתי במדינה, לא מספיק לתת לציבור כמה גרושים ולקוות שבספטמבר נהיה עסוקים במהומות שיבואו עם ההכרזה על מדינה פלסטינאית, ונשכח שבכלל מחינו. כדי לעשות שינוי אמיתי, צריך מנהיג שחושב שמצב הדברים כמו שהוא היום, הוא באמת לא בסדר. צריך מישהו שמבין, באמת מבין, שמעמד ביניים צריך לחיות ברווחה. צריך אדם שלא מסתכל על אנשים כעל שורת רווח במאזן של המדינה, ושלא רואה תשלום שכר הוגן לרופאים או הקצאה של דיור ציבורי רק כשורה בדוח הרווח וההפסד.

השלישייה שמנהיגה את המדינה, ביבי, יובל וברק, לא מורכבת מאנשים כאלה. חברי השלישייה הזו לא קשורים כלל למילים כמו רגישות חברתית, חמלה, סולידאריות או דאגה לזולת. השלישייה הזו לא רואה אנשים אלא מספרים. הם לא רואים זקנה במסדרון, הם רואים את עלות הבריאות לקשישים; הם לא רואים רופאים מתמחים מתמוטטים מעייפות, הם רואים עלויות שכר לעובדי מדינה; הם לא רואים אנשים שמוכרים את הרכב כי הם לא יכולים להחזיק אותו יותר או זוגות צעירים שלא יכולים לקנות דירה, הם רואים עוד כמה אפסים בשורת ההכנסות ממיסים. כל עוד שורת ההכנסות עולה על שורת ההוצאות, האנשים שעומדים מאחורי המספרים ממש לא מעניינים אותם.

שלישייה כזו היא לא שלישייה שיכולה להוביל מהפך חברתי, ושלישייה כזו לא תשנה את סדר העדיפויות במדינה, מהסיבה הפשוטה שחברי השלישייה לא מאמינים בזה. הם מאמינים במספרים. מבחינתם, להקטין את שורת הרווח של המדינה - קודש הקודשים של הכלכלה - בעבור משהו כמו רווחה חברתית, זה פשוט בלתי נתפס.

אי אפשר לשכנע את השלישייה הזו אחרת, ממש כמו שאי אפשר לשכנע את הצבוע, התן והזאב לוותר על אכילת בשר ולעבור לצמחונות. הם אולי עושים קולות של צמחונים כדי להפיס את דעתנו, אבל בתוך תוכם הם תמיד יישארו חיות טורפות. הם התמכרו לתחושה הנפלאה של עודף בהכנסות המדינה, והם לא יכולים בכלל להעלות על הדעת לחלק את העודף הזה בין מי שזקוק לו באמת. כי שביעות רצון של אזרחי המדינה זה לא משהו שרואים בדוחות כספיים, בדוח הכספי אין סעיף לעייפות הרופא, ואין שורה לחסור היציבות שבדירה שכורה.

הכלכלה שלהם לא רואה אותנו, ושום דבר לא ישנה את זה. לכן, אנחנו לא צריכים לנהל משא ומתן עם הזאב, התן והצבוע, אנחנו צריכים לחכות לבחירות ואז לבעוט בהם חזק חזק, בכל הכוח, מכל הלב והנשמה, לבעוט כל כך חזק כך שכל שאר החיות הטורפות יישמעו וילמדו שיש גבול גם למה שאנחנו יכולים לסבול.

מכתב בין דורי

אמא, אבא, המכתב הזה מיועד לכם. אתם, שרואים אותנו יוצאים לרחובות, שרואים אותנו מתאספים בשדרות, ישנים באוהלים, מעשנים נרגילה ומדברים סוציאליזם. הורים יקרים שלנו, אתם אומרים שבתקופה שלכם אנשים הסתפקו במועט, לא כמונו, המפונקים. אני לא בטוח שאתם צודקים. נכון, בתקופה שלכם היה פחות שפע, נכון לא היה סושי ולא היו נרגילות, אבל היה ביטחון כלכלי, היה אופק, היו אחווה וסולידאריות. בתקופה שלכם לא הייתה שחיתות שטרפה את בשרה של המדינה, לא היו כספים ייחודיים שחולקו למגזרים שלמים, בתקופה שלכם היו מנהיגים, לא פוליטיקאים. זו התקופה שבה גדלתם. תקופה של שפע מועט אבל רווחה גדולה. המעט שהיה, היה לכולם.

ואז, לאט לאט, הכל התחיל להשתבש, מקרבכם צמחו פוליטיקאים קטנים שהפכו לראשי ממשלה, ושהתחילו בתרבות השקר והקומבינה. לאט לאט, שנה אחרי שנה, הנורמות החברתיות התערערו, הלכידות החברתית נפרמה לה ואת מקומה תפסה הסגידה לכסף. אתם לא הרגשתם, גם כי הייתם עסוקים בלגדל אותנו, וגם כי החיים שלכם ושלנו היו נוחים וטובים; לא, לא חיינו בדירות פאר או במגדלי יוקרה, אבל גידלתם אותנו בדירה משלכם, דירה שקראנו לה בית וגידלתם אותנו בה ללא חשש מפני פינוי וללא חרדה משכר דירה שיעלה מדי שנה. אתם יכולתם להעניק לנו את מה שהיינו צריכים: בריאות, חינוך, קורת גג קבועה, יציבות, רווחה. לא חיינו כמו מיליונרים, חיינו חיים טובים של מעמד בינוני, והיה לכם ביטחון שכך החיים שלכם ושלנו יישארו. הייתה לכם גם האפשרות להיות מעורבים בחיים שלנו, לגדל אותנו, פשוט כי לא הייתם צריכים לעבוד כל כך קשה. אני זוכר אתכם חוזרים הביתה בשעה חמש, ולמרות זאת מרוויחים משכורת שהספיקה לנו לחיות בנוחות יחסית.

החיים הנעימים שהיו לנו גרמו לכם להישאר בבית בשעה שבחברה שלנו התחילו להיפער סדקים זעירים של שחיתות. אתם לא יצאתם להפגין כשהפוליטיקאים בני דורכם הגיעו לעמדות כוח, וכדי לשמר אותן סגרו דילים פוליטיים שעלו למדינה בכסף וזהות. אתם נשארתם בבית כשאנשי ציבור החלו להיחקר במשטרה, על מעשים שביצעו בכסף של כולנו. לא, לא אהבתם את זה, אנחנו זוכרים אתכם כועסים מול "מבט", אבל זה היה רחוק, זה לא השפיע עדיין על חיי היומיום שלנו. היה לכם נוח ונעים, ומי רוצה לצעוק ולמחות בחום המהביל של אוגוסט, כשבבית בסך הכל די בסדר.

משנה לשנה, אנחנו גדלנו והתבגרנו והמדינה שלכם ושלנו הלכה ונרקבה מבפנים. מדינת הרווחה הסוציאליסטית שהקימו סבא וסבתא שינתה את פניה, והתחילה להעדיף את האישי והפרטי על פני הציבורי. השאלה כמה כסף יש לאדם התחילה להיות יותר חשובה מהשאלה "מה אתה עשית בשביל מדינה?". אבל כל זה לא הטריד אתכם מספיק, עדיין היה לכם נוח, וגם לנו.

כשהלכנו לצבא, המדינה כבר הייתה שונה לגמרי: המנהיגות הישנה, בת דורה של סבא וסבתא, התחלפה לחלוטין בדור החדש, ואיתה התחלפו הערכים עליהם גידלו אתכם סבא וסבתא. מנהיגים שהביאו שלום התחלפו בפוליטיקאים שהביאו מלחמה, והתקווה התחלפה בסטטוס קוו. בין לבין, נרצח המנהיג האחרון בידי מחבל שהוסת על ידי פוליטיקאים בני דורכם. אנחנו יצאנו אז לכיכר עם נרות וצעקנו בדממה, אתם נשארתם בבית.

השנים עברו, השתחררנו מהצבא ועשינו כמו שלימדתם אותנו כל השנים - הלכנו לעבוד, חסכנו כסף, עשינו פסיכומטרי, טסנו לטייל וראינו קצת עולם, חזרנו והתחלנו ללמוד. כי תמיד אמרתם לנו כמה הלימודים חשובים. אמרתם לנו שהלימודים הם המפתח להצלחה. במהלך הלימודים עדיין גרנו אצלכם, כי לשכור דירה נהיה פתאום ממש יקר. חלקנו יכול היה להרשות לעצמו קטנוע מטרטר או דייהטסו שרייד חבוטה בת עשור, אבל פה נגמרו הפינוקים שלנו. את הלימודים צלחנו תוך כדי עבודה ומילואים, ובתום 4 שנים ראינו אתכם עומדים מחובקים ונרגשים בטקס קבלת התואר הראשון שלנו, כשהפכנו מילדים חסרי הכשרה, לרופאים, עורכי דין, רואי חשבון, עובדים סוציאליים, מעצבים ומהנדסים.

עם התואר הראשון יצאנו מהבית ויצאנו לעולם, מצאנו עבודה טובה, שכרנו דירה קטנטנה, והתחלנו לחכות. כי הבטחתם לנו שככה עושים את זה: הבטחנו לנו שאם נלמד, נרכוש מקצוע ונעבוד קשה, החיים שלנו יהיו טובים. נכון, לא הבטחתם שנהייה מיליונרים, ואנחנו גם לא רוצים. אנחנו סתם רוצים לחיות בסדר. אז הקשבנו לכם, עבדנו וחיכינו. אבל זה לא הגיע - משנה לשנה המצב שלנו נהיה יותר קשה: שכר הדירה עלה ועלה, ואחריו החרו החזיקו מחירי הדלק, המזון, המיסים, הבריאות והחינוך. למרות שעבדנו כל כך קשה, הרבה יותר קשה מכם, הרגשנו כי אנחנו רצים במקום ולא מתקדמים. החלום לקנות דירה קטנה שנוכל לקרוא לה בית ולגדל בה את הילדים שלנו נראה היום ריאלי כמו להגיע בגיל 21 לירח.

במקביל, הסדקים הקטנים שהתחילו להתגלות במדינה ושאתם לא טיפלתם בהם, הפכו לבקעים אדירים, אדירים כל כך שהם גורמים למדינה להתמוטט סביב ראשינו. השחיתות הפכה לנורמה, לסבא וסבתא אין כסף לאוכל, אחינו הרופאים נופלים מהרגליים, והפוליטיקאים בני דורכם מכים ביסודות הדמוקרטיה רק כי זה משרת את מטרותיהם.

אבא, אמא, הורים אהובים, זו הסיבה שאנו יוצאים לשדרות במאות אלפים. אנחנו לא יוצאים לאכול סושי או לעשן נרגילות, אנחנו יוצאים כי אנחנו לא ילדים יותר. אנחנו יוצאים כי למרות שאנו לא ילדים, אין לנו חיים עצמאיים - המדינה שלכם לוקחת ולוקחת ולוקחת, ולא מאפשרת לנו לגדול ולהתפתח. הורים יקרים, אנחנו יודעים שהשינוי לא יבוא מכם. הדור שלכם, שיושב כעת בכנסת, הצמיח פוליטיקאים אבל לא מנהיגים. הפוליטיקאים בני דורכם לא יוכלו להנהיג את השינוי שאנחנו דורשים, הם פשוט לא יודעים איך. אבל הדור הזה לא ישלוט במדינה לנצח.

אבא, אמא, אתם כבר לא צעירים, עוד מעט תצאו לפנסיה, והדור שלנו ינהיג את המדינה. ראש הממשלה שייבחר בשנת 2030 יהיה (או תהיה) אחד מבין הרבבות שצעדו איתי מדי מוצאי שבת מהשדרה לכיכר. ראש הממשלה העתידי שלנו נופף דגל אדום, הוא צעק לידי "העם דורש צדק חברתי", וכן - הוא צילם את עצמו באייפון והעלה לפייסבוק, כדי לשכנע את החברים שלו להצטרף. כי ככה עושים מנהיגים אמיתיים - הם מנהיגים, בכל דרך אפשרית. אבא ואמא יקרים, אני מבטיח לכם שראש הממשלה שייצא מבין הרבבות שצועדים איתי ידאג לא רק לנו, הוא ידאג גם לכם - הוא ידאג שתזדקנו בכבוד, הוא ידאג לכם לבריאות ציבורית נהדרת, הוא ידאג שהנכדים שלכם - הילדים שלנו - ייקבלו חינוך מצויין, הוא לא יישלח אתכם לגור בפריפריה כשלא תוכלו לעמוד ביוקר המחיה. 

כי ראש הממשלה של שנת 2030 לא יישכח לעולם את הימים המהבילים של קיץ 2011, כשהוא ישב בשדרה עם חברים ואחים, אכל סושי, עישן נרגילה, דיבר בעיניים בורקות על רווחה וסוציאליזם והרגיש, לראשונה בחייו, קרניים נהדרות של תקווה.

מיקרו כלכלה של קבלנים

אתמול עבר בכנסת חוק הוד"לים, לכאורה זה נהדר - חוק שאמור לשחרר את חסמי הבירוקרטיה ולהוזיל את מחירי הדירות. בפועל, החוק הזה יעשיר את חברות הבנייה, ולא יזיז במאום את מחירי הדירות. למה? קודם כל, כמו שכתבתי בפוסט קודם, לא נלחמים בבירוקרטיה (של וועדות התכנון העירוניות והמחוזיות), באמצעות בירוקרטיה נוספת (ועדות לפי חוק הוד"לים). אבל נניח שזה יעבוד, ונניח שיום לאחר חקיקה החוק באמת "נפתחת הפלומבה" כמו שהגדיר זאת בנימין, ומחר ניתנים אפשר לבנות בישראל עוד 50 אלף דירות. זה יעזור לנו? עדיין לא.

מחיר דירה ממוצעת בישראל הוא כ- 1.3 מיליון ש"ח. מתוך המחיר הזה, עלות הקרקע היא 25-50%, תלוי באזור. חוק הוד"לים לא אמור לשנות את מחיר הקרקע, ולכן הרכיב הזה ממחיר הדירה החדשה התיאורטית שלנו לא ישתנה. על מחיר הקרקע מוטל מע"מ בשיעור 16%, שגם אותו ביבי לא מוריד. אחרי שהקבלן בונה את הקרקע הוא נדרש לשלם אגרות והיטלי פיתוח בעלות של מאות אלפי שקלים. זה ישתנה? ברור שלא. כי חוק הוד"לים לא מטפל בזה. נניח שדילגנו גם על המשוכה הזו והקבלן שלנו מחזיק בקרקע וקיבל היתר בנייה. עכשיו, כל שנותר לו לעשות הוא לתחיל לבנות את היסודות והשלד, את הריצוף, האינסטלציה, החשמל, ועד עבודות הגמר. בשלב הזה הוא צריך כוח עבודה (שמחירו לא ישתנה בעקבות חוק הוד"לים), הוא צריך מלט וברזל (הראשון נשלט על ידי מונופול, על השני מוטל מס עקיף גבוה - שניהם לא יופחתו בעקבות חוק הוד"לם), הוא צריך דלק לכלים הכבדים שמבצעים עבודות פיתוח (וכולנו יודעים בכמה עלה המס על הדלק) והוא אלומיניום, מוצרי ריצוף, כלים סניטריים, מעלית, אוכל לפועלים, וכמובן מפקח בנייה, מהנדסים, אדריכל ועוד. המחיר של כולם יישאר אותו המחיר גם אחרי חוק הוד"לים. 

בסופו של דבר, הרווח של הקבל"ן לא ישתנה בעקבות חוק הוד"לים, והוא יעמוד עדיין על 15% משווי הדירה. משמע, על דירה ששווה 1.3 מיליון ש"ח ניתן יהיה להפחית לכל היותר את הרווח הקבלני ששוויו עד 195,000 ש"ח, וגם זה רק אם הקבלן יוותר לחלוטין על הרווח היזמי שלו, ולמעשה יבנה בהתנדבות. נשמע מגוחך? זה ההיגיון מאחורי חוק הוודל"ים - ביבי מקווה שהקבלנים יתחילו לבנות במרץ ויגדילו בבת אחת את היצע הדירות, הגדלת ההיצע תוביל לתחרות והקבלנים ייאלצו להוריד מחירים. מכיוון שאת מחירי הקרקע, התשומות ושכר העבודה הם לא יכולים להוריד, הם ייאלצו להפחית את הרווח היזמי שלהם. ככה לימדו אותו במבוא למיקרו כלכלה. הבעיה היא שגם הקבלנים למדו מבוא למיקרו כלכלה, וגם הם יודעים שאם כולם ייבנו בבת אחת תהיה תחרות, והרווח היזמי שלנם יירד. שמעתם פעם על בעל עסק שמוכן, מיוזמתו, להגדיל את התחרות כדי להפחית את הרווח שלו לטובת הציבור? אני לא.  

מה יעשה קבלן חכם במקרה הזה? קבלן חכם יקבל אישורים מזורזים לבנות מאות יחידות דיור, ואחרי שיקבל את האישורים הוא יתחיל לבנות לאט לאט, פרויקט אחרי פרויקט, כדי לא להציף את השוק. חוק הווד"לים קובע אמנם שניתן להגיש בקשה לאישור מזורז תוך שנתיים, אבל אחרי שהאישור התקבל אין מניעה שהליכי הבנייה ייקחו שנים. אז הקבלן ישים שלט של אתר בנייה על הקרקע המזורזת שלו, יחפור אולי בור ו... זהו. כשיגיע המועד הנכון, הוא יסיים את הבנייה וימכור את הדירות ברווח.

לכן, כדי להפחית את מחירי הדירות לא מספיק לנסות לחשרר חסמים בירוקרטיים, צריך לעשות מספר דברים במקביל: ראשית, להפחית את המע"מ ואת המיסים העקיפים שמוטלים על תשומות הבנייה (דלק, מלט, ברזל, פלדה), כדי שהקבלנים יוכלו להפחית את מחיר הדירה מבלי לפגוע רק ברווח היזמי שלהם. שנית, צריך להגדיל את היצע הקרקעות, כדי לאפשר לאנשים פרטיים, בודדים או בקבוצות, לקנות קרקע ולבנות בתים בעצמם, באמצעות קבלן שהם שוכרים. שלישית, צריך לתקן את חוק השכירות והשאילה, ששולט על שוק שכירויות הדירות, כך שחוזה שכירות יהיה לתקופה מינימאלית של 3-5 שנים. ברגע שזה יקרה, אנשים לא יחששו מפני פינוי מדי שנה ויתחיל להפתחת שוק של שכירויות ארוכות טווח, שיהווה אלטרנטיבה לשוק הדירות - אנשים יבינו שלא נורא לגור בשכירות, הם לא ירוצו לקנות דירה וייראו בשכירות ארוכה אלטרנטיבה ראויה וטובה לדירה בבעלותם. בצורה זו ירד הביקוש לדירות, ועם ירידת הביקוש, יירדו מחירי הדירות.

אבל ביבי, כמו ביבי, לא יודע לתכנן לטווח ארוך, הוא יודע רק לשלוף. אז הוא שלף לנו סופרטנקר, שרק יוסיף ג'ובים למקורבים ולחברי ליכוד שייאיישו את המערכת, אבל לא יפחית את מחירי הדירות. לכל היותר, הוא יביא לנו את ההולילנד הבא.

שמאלנים סמויים

יותר ויותר נשמעת הקריאה "המהפכה היא לא פוליטית" בוריאציות שונות. לדעתי, הניסיון להפוך את המהפכה ללא פוליטית הוא ניסיון שמעיד יותר מכל על המצב העגום שאליו הגענו. אבל נתחיל בבסיס.

המהפכה הזו היא פוליטית. למעשה, המחאה הזו היא המחאה הפוליטית ביותר שהייתה בישראל מאז הפגנות הימין בזמן ההתנתקות. נכון, ההפגנה הזו אינה פוליטית-מדינית, היא אינה פוליטית-ביטחונית, היא לא יוצאת בעד או נגד שלום עם הפלסטינאים, ויתור על הגולן או גבולות ירושלים. זה לא אומר שההפגנה לא פולטית, זה אומר ששכחנו שיכול להיות פה ויכוח פוליטי שאינו מדיני-ביטחוני. שכחנו, שברוב המוחלט של מדינות העולם מה שמפריד את הימין מהשמאל הוא לא השאלה האם לוותר על עוד ג'אבל בשטחים, אלא השאלה כיצד המדינה תנהל את המדיניות הכלכלית שלה: כמה מיסים היא תטיל, האם היא תנהל מדיניות רווחה עניפה, מה תהיה מידת ההתערבות שלה במשק באמצעות מכסי מגן, האם היא תסבסד מוצרים בסיסיים ועוד.

בעוד הימין הכלכלי דוגל בהתערבות מינימאלית של המדינה במשק, ביטול מדיניות רווחה והותרת כל אזרח לגורלו, לטוב ולרע, השמאל הכלכלי דוגל בהתערבות מדינתית שמטרתה העברת עושר מהעשירים לעניים באמצעות "תשלומי העברה" כדוגמת קצבאות זקנה, מערכת בריאות ציבורית משגשגת, תמיכה ראויה במובטלים במהלך התקופה בה הם מחפשים עבודה ועוד. מדיניות הימין יוצרת אנשים עשירים יותר ואנשים עניים יותר, מדיניות השמאל מנסה לצמצם את הפערים בין הקצוות עד כמה שניתן.

אבל אנחנו שכחנו שיכול להיות ויכוח שאינו ביטחוני, שכחנו שאפשר לדבר גם על דברים אחרים, שכחנו שלפעמים להיות שמאלני משמעו לתמוך בקצבאות זקנה, לא רק בפינוי התנחלויות. והעובדה שמדגישים כל הזמן שהמחאה היא לא פוליטית רק מוכיחה עד כמה שכחנו את זה.

זו גם כנראה הסיבה שהציבור הדתי-לאומי, חובשי הכיפות הסרוגות, ציבור מאורגן וממושמע שיודע להתגייס לצווי קריאה מרבנים ועשה זאת לא פעם במאבקים פוליטיים, מדיר ברובו את רגליו מההפגנות ולא נוטל חלק פעיל במחאה. חברי הציבור הזה חוששים שאם שתודבק להם התווית שמאלנים יהיה אסור להם לשנוא ערבים או להקים מאחזים לא חוקיים חדשים. ואולי, רק אולי, הם כן מבינים את המצוקה וכן מזדהים איתה, אבל הם חוששים לחייו הפוליטיים של נתניהו ומעדיפים להקריב את הכיס של כולנו על מזבח המשך פעילות ההתנחלות, פעילות שכל ראש ממשלה שמאלני - פוליטי או כלכלי - יהיה חייב לעצור.

אז כן, המהפכה היא פוליטית, וכן, היא שמאלנית. מאוד שמאלנית. ונחשו מה? כל מי שתומך בה גם הוא שמאלני. אולי לא שמאל פוליטי, אבל בהחלט שמאל כלכלי. עכשיו מה שנשאר הוא לתרגם את זה להישגים אלקטוראליים, מה שנשאר הוא להצביע למלפגה שחרתה על דגלה שמאל כלכלי. עכשיו כל מה שנשאר הוא להצביע ל... נכון, אין לנו למי להצביע. המפלגות היחידות שחרתו על דגלן שמאל כלכלי הן מרצ וחד"ש, שתי מפלגות שהשמאלניות הפוליטית שלהן תמנע מאנשים בעלי דעות מדיניות שנמצאות במרכז ובימין להצביע להן. זו הסיבה שבסקרים שנערכים בימים אלו, הליכוד עדיין זוכה ל- 27 מנדטים - פשוט כי אין אלטרנטיבה. וזו גם התשובה - המהפכה הזו לא תקדם אותנו לשום מקום אם לא תקום מתוכה מפלגה שתחרוט על דגלה שמאל פוליטי כלכלי עם מרכז פוליטי מדיני. 

האם למפלגה כזו יש סיכוי? ניסיון העבר מראה שכן: הרי בבחירות 2006 התמודדה מפלגה שעשתה בדיוק את זה, וזכתה לשמונה מנדטים. לא זוכרים? מדובר על מפלגת הגמלאים, מפלגה שלא היה לה שום מצע פוליטי-מדיני, אבל היה לה מצע שמאלני-חברתי חזק, מפלגה שהבטיחה העברה של כספים לידי השכבות החלשות. המפלגה הזו זכתה לתמיכה של עשרות אלפי סטודנטים, זוגות צעירים וסתם אנשים מן השורה, שמאסו בסדר היום הביטחוני והחליטו להצביע למפלגה חברתית, גם אם סקטוריאלית מאוד. 

השלב הבא חייב להיות הקמת מפלגה לא סקטוריאלית, כלל ארצית, שתעשה בדיוק את מה שעשו הגמלאים. רק כשתקום מפלגה כזו נתחיל לראות אנשים מודים בגאווה שגם הם שמאלניים (אבל כלכליים, כלכליים!).

נרדמים על הסטטוסקופ

לפני שיצאתי עם רופאה, לא הבנתי על מה שובתים הרופאים. תורנויות? גם אני עשיתי תורנויות כשעבדתי לאורך כל התואר בבית קפה. מתמחים? מה הם שובתים, קודם שיהיו רופאים אמיתיים. והרופאים עצמם? הם בכלל מיליונרים, על מה הם מתלוננים? ככה חשבתי. היא סיפרה לי אחרת, והלוואי והיא לא הייתה מספרת.

מתמחים, למי שכמוני לא ידע, הם רופאים אמיתיים לגמרי. אבל לא סתם רופאים, הם עמוד השדרה של הרפואה הציבורית. הם למדו 6 שנים, עשו סטאז' במשך שנה, עמדו בבחינות וקיבלו תואר דוקטור לרפואה, ואז, ורק אז, התחילו את מסלול ההתמחות המפרך, שאורך 4-10 שנים נוספות. שווה? כלכלית בטוח לא, אבל לפני שניכנס להם לכיס, בואו נציץ לרגע בסדר היום שלהם.

מתמחים עובדים במחלקות בית החולים: פנימית, כירורגיה, גניקולוגיה וכן הלאה. כשהם עובדים במחלקות הם באים לעבודה ועובדים, כמוני וכמוכם. אבל מתמחים גם עושים תורנויות: במחלקות, במיון או בטיפול נמרץ. התורנות היא משמרת שאורכת לפחות 24 שעות, הרבה פעמים יותר. זה אומר לקום ב- 6:00 בבוקר כדי להגיע לעבודה ב- 7:00, ולעבוד רצוף, בלי הפסקה, עד 7:00 בבוקר שלמחרת. 24 שעות על הרגליים, שבמהלכן הם אמורים לקבל החלטות שנוגעות לחיים שלנו, לפעמים החלטות שהם שצריך לקבל בתוך שבריר שנייה: הם אלו שמטפלים בפצועי תאונות דרכים שמגיעים ב- 4:00 בבוקר; הם אלו שצריכים להציל את האנשים שמגיעים עם התקף לב אחרי ארוחת ליל שישי; הם אלו שילחמו על חייו של הקשיש שהמערכות שלו קורסות באישון לילה.

מתמחה עושה 6-10 תורנויות כאלו בחודש, מה שאומר שפעמיים בשבוע הוא עובד 24 שעות רצופות, וזה כמובן מעבר לעבודה הרגילה שלו. משמרת שכזו "עולה" למתמחה ביומיים, כי אחרי 24 שעות רצופות של עבודה המתמחה כל כך עייף, שהוא פשוט חוזר הביתה ומתמוטט על המיטה עד למחרת. ועוד יום עבר לו.

אז כמה מקבל מי שעובד כל כך הרבה? לא מספיק. רופא מתמחה מקבל שכר יסוד של כ- 4,500. כן, 4,500 ש"ח לחודש לאדם שלמד 6 שנים, עשה סטאז' של שנה, בחינות, ועכשיו נמצא במהלך שנים של התמחות. למה כל כך נמוך? כי המדינה רוצה לתמרץ אותו לעשות תורנויות. נכון, עם הרבה תורנויות מתמחה יכול להגיע לשכר של כ- 15,000 ש"ח ברוטו לחודש, אבל בשביל זה הוא מקריב את החיים הפרטיים שלו - הוא לא יכול לנהל חיי חברה, ובטח לא להיות הורה לילדים שלו, כי איך אפשר להיות הורה כשאתה 24 שעות רצוף בעבודה, וכשאתה חוזר אתה פשוט מתמוטט?

ומה עם פנסיה ותנאים סוציאלים? אהה, את זה המדינה לא רוצה לתת. המתמחים, רק שתדעו, מקבלים תנאים סוציאליים לפי שכר הבסיס בלבד. זה אומר פנסיה של 4,500 ש"ח, לא רחוק משכר המינימום. למה? כי ככה המדינה רוצה. לא טוב להם? שישבתו.

אז הרופאים החליטו שדי, והם שובתים. שובתים? לא ממש. הרי הרופאים לא באמת מפסיקים לטפל בחולים, הם לא סוגרים את שערי בתי החולים והם לא מפנים את האמבולנסים למדינות שכנות. הם לא יכולים לעשות את זה: הם כבולים בשבועה לא להזיק לנו וקשורים בשרשראות של אחריות - אחריות כלפינו. הם יודעים שאנו נגיע לבתי החולים, ולכן הם יהיו שם כדי לרפא אותנו, גם אם לא ישלמו להם בכלל.

אם שביתה היא לא ממש אפשרות, ומחאה לא ממש עוזרת מה כבר נשאר להם לעשות? איש אחד, יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, החליט שאם הוא לא יכול להשבית את עבודתו, הוא ישבות רעב. זו השביתה היחידה שנותרה לו. איש אחד שלא אוכל כבר 4 ימים, כי הוא מעדיף לפגוע בגופו מאשר לפגוע בגופנו. איש אחד שסובל, בשביל שהרופא שמטפל בנו ב- 6:00 בבוקר יהיה מרוכז וערני. כדי שהעיניים של הכירורג שירכן מעל האלונקה שלנו אם חלילה ניפגע בתאונת דרכים ונוחש בריצה לחדר ניתוח, לא ייעצמו מעייפות.
 

בינתיים, בנימין ויובל נותנים לו להמשיך לרעוב. עד שיתמוטט.

המשפחה החרדית שלי

בימים האחרונים מצאתי את עצמי תומך במחאת המשפחות על העלות הגבוהה של גידול ילדים בארץ הזו. נכון, אני עדיין רווק, אבל זה לא אומר שאין לי משפחה שאני תומך בה - המשפחה החרדית שלי. למשפחה החרדית שלי יש אבא, שלומד בשבילי גמרא ומשנה ותלמוד, ויש אמא, שמטפלת בששת או שבעת או שמונת את תשעת הילדים או עשרת הילדים החרדים שלי.

כמה עולה לי להחזיק את החרדים שלי? נעשה חישוב: אברך חרדי "משתכר" משכורת כפולה, הוא מקבל תקצוב גם ממשרד החינוך, כי הוא "לומד", וגם ממשרד הדתות, כי הוא דתי, ובסך הכל בערך 4,000 ש"ח לחודש כ"קצבת כולל". אני גם כמובן משלם לילדים שלי קצבת ילדים, כאשר קצבה למשפחה של 6 ילדים עולה לי עוד 1,200 ש"ח לחודש. פרט לכך אני עשוי לשלם למשפחה החרדית שלי גם קצבת הבטחת הכנסה, בשיעור של כ- 1,000 שקלים נוספים מדי חודש. מי שמקבל הבטחת הכנסה זכאי בדרך כלל גם להנחה בארנונה, הטבה שעולה לי עוד מאה ומשהו שקלים בכל חודש.

חוץ מזה, אני דואג לשלוח את הילדים החרדים שלי לגני ילדים ותלמודי תורה מסובסדים, כך שאני משלם עוד כמה מאות שקלים בחודש לכל אחד מילדי, כדי שהמשפחה החרדית שלי תוכל להוציא לא יותר מכמה עשרות שקלים לכל ילד.

גם לתשלום ביטוח לאומי וביטוח בריאות דאגתי למשפחה החרדית שלי, ואני משלם אותם במקומם, כך שהם משלמים רק כמה עשרות שקלים מדי חודש בעבור שניהם, במקום 400 ש"ח לרבעון שאני הייתי נדרש לשלם לו הייתי במקומם, ועוד כמה עשרות שקלים לחודש בעבור ביטוח לאומי. 

וזה רק קצה הקצה של התמיכה שאני תומך בחרדים שלי, חוץ מזה יש מעונות יום, מכרזי דיור למשתכן, תמיכה ממשרד השיכון ועוד כספים רבות שעוברים מעל ומתחת לשולחן למשפחה החרדית שאני כל כך אוהב. כי אני, כמו ויזה - רק "לפנק, לפנק, לפנק".

המצב הזה לא יכול להימשך, ולכן, במסגרת המהפכה, חייבים להפסיק בצורה הדרגתית את התמיכה בחרדים. נכון, זה לא יהיה קל. נכון, צריך מנהיג שיעשה את זה, ולא אסופה של פוליטיקאים קטנים. נכון, אי אפשר לעשות את זה מהיום למחר וצריך להכריז על תהליך שייקח שנים, ושילווה בייעוץ ובהכשרה לתעסוקה. נכון, יהיה צורך להתגבר על מכשולים פסיכולוגיים ותרבותיים. אבל בסופו של יום, שני הצדדים ירוויחו מזה - גם החרדים, שייצאו סוף סוף מדפוס החיים שלהם של עוני ושל חוסר הגשמה, וגם החילונים, שיוכלו לקנות סוף סוף קוטג' ב- 8 שקלים, פשוט כי יישאר להם יותר כסף בכיס כל חודש. 

המדינה, כמו עגלה, צריכה כמה שיותר חמורים שיימשכו אותה קדימה; אבל מדי שנה, כמות החמורים הולכת וקטנה, וכמות החרדים שיושבים על העגלה וצועקים "דיו" הולכת וגדלה. כדי לעשות מהפכה אמיתית, החרדים צריכים לרדת מהעגלה ולעזור לנו למשוך אותנו קדימה, כי כבד לנו מאוד למשוך גם את משקל העגלה וגם את משקלם. 

לנו אין חילונים שימשכו את העגלה במקומנו.

רסיסי שלטון

לא מזמן ראיתי בטלוויזיה את מיכאל איתן, וליד שמו נכתב "השר". התפלאתי מאוד, כי לא ידעתי שמיקי הוא שר. אז נכנסתי לאתר של מיקי, כדי לראות שר למה הוא, אבל גם שם לא נמצאה התשובה: מיקי אמנם ציין באתר שהוא שר, אבל לא כתב איזה. עכשיו כבר ממש התפלאתי, הרי איזה אדם יצניע את "סוג השר" שהוא? ובכן, הכינו את התופים, ויקיפדיה פתרה את התעלומה - מיקי איתן הוא לא אחר מאשר... "השר האחראי על שיפור השירות לאזרח". כן, בדיוק זה - השר האחראי על שיפור השירות לאזרח, תפקיד שהומצא לו על ידי הביבייה כדי לפייס אותו ולקנות את האצבע שלו בהצבעות חשובות.

אני מאמין שמיקי הוא אדם הגון ביסודו ושהוא מבין את גודל הבושה בתפקיד שהמציאו לו, ולכן הוא מנסה להצניע אותו. אבל כמוהו יש עוד רבים שלא מתביישים בכלל: יש לנו שר להגנת העורף (מתן וילנאי), יש לנו שר האחראי על משרד ההסברה והתפוצות (יולי אדלשטיין), שר לענייני מודיעין (דן מרידור), שר לנושאים אסטרטגיים (בוגי יעלון), שר לפיתוח הנגב והגלילי (סילבן שלום) שרה לקליטת עליה (סופה לנדבר) ועוד כהנא וכהנא תפקידים מומצאים, שכל המטרה שלהם הייתה לקנות בכסף את אצבעות ה"שרים". בכסף שלנו.

אז נכון, ברור שכל שר-לא-שר שכזה עולה למדינה הרבה מאוד כסף, הרי וולוו לא גדלה על העצים, וצריך גם לשלם בעבור שכירת הלשכה, ראש הלשכה, העוזרת, המזכירה, היועץ האסטרטגי, מכונת הצילום, הקפה, ניירות העמדה שהשר-לא-שר כותב כדי להעסיק את עצמו, נסיעות לחו"ל, הפנסיה של כבוד השר-לא-שר ועוד. אבל הכסף שנזק לפח הוא לא הבעיה היחידה, יש עוד שתי בעיות מדאיגות הרבה יותר.

הבעיה הראשונה, היא הפגיעה בנורמה הציבורית - אמנם משרדי שרים תמיד היוו אתנן בעבור טובות פוליטיות לחברי קואליציה, אבל מעולם הדבר לא נעשה בבוטות כזו. ביבי פשוט השתין מהמקפצה, כשתוך כדי הוא ממציא עוד ועוד משרדים לעוד ועוד מקורבים, העיקר שייכנסו לקואליציה. ביבי מתייחס למוסדות שלטון כמו אל גרביים שאפשר להחליף, לזרוק ולקנות חדשים מתי שיחפוץ, העיקר שהדבר ישרת את מטרתו.

על כמה בדיוק אנשים מדובר? בביבייה מכהנים 32 שרים ו- 9 סגני שרים, שהם בדיוק 41 חברי ממשלה. כן, למעלה משליש מחברי הכנסת מכהנים בממשלה. פלא שהם דבוקים לכיסאות שביבי רוכש להם במיטב כספי המיסים שלנו?

הבעיה השנייה במינוי של כל כך הרבה שרים, היא הפגיעה ביכולת של הממשלה לשלוט. כשביבי מפצל סמכויות של שר לרסיסי סמכות, ומחלק את הרסיסים לכל החברים שלו, התוצאה היא הרבה מאוד אנשים שכל אחד אוחז בטיפל'ה סמכות, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה עם הסמכות שניתנה לו, בלי כל תיאום עם יתר המשרדים. אין המשכיות, אין עקביות, אין תיאום. יחידות סמך ממשלתיות מועברות ממשרד למשרד על פי רצון ראש הממשלה, שרים שרואים רק חלק מהתמונה נאלצים להכריע בעניינים שלא אמורים להיות בסמכותם, ושרים בעלי סמכויות חופפות מתחרים על כבוד ויוקרה כשהם מנסים לנגוס האחד בסמכויותיו של האחר. מישהו שאל את עצמו מה עושה בבוקר השר לעניינים אסטרטגיים, שלא עושה השר לענייני מודיעין, שלא עושה שר הביטחון? מישהו חשב פעם האם זה באמת חכם ששר אחד יהיה אחראי על הבינוי והשיכון, שר אחר יהיה אחראי על התשתיות הלאומיות, ושר שלישי יהיה אחראי על התחבורה? הרי בינוי, תחבורה ותשתיות לאומיות הן שלושה נושאים שיש ביניהם חפיפה ומחייבים תיאום קפדני. ולמה לעזאזל צריך גם שר חוץ, גם שר הסברה ותפוצות, וגם שרת קליטה? הקליטה היא עניין לשר הפנים לעסוק בו, וההסברה היא עניין לשר החוץ. המצב שנוצר הוא שאם פעם יד אחת לא ידעה מה היד השנייה עושה, היום לכל אחת מ- 41 האצבעות יש רצון משלה, ושרים מקבלים החלטות הפוכות אחד למדיניות השני, כאשר שניהם עוסקים באותו נושא. כשמפצלים את השלטון לכל כך הרבה פיסות קטנות, התוצאה היא משילות נמוכה, אי קבלת החלטות, ואי יכולת להעביר פרויקטים גדולים.

ובאמת, איזה פרויקט גדול זכור לכם שהוקם כאן בשנים האחרונות? הרכבת הקלה בירושלים? תקועה כבר שנים. פרויקט העברת גז למפעלים (חברת נתג"ז)? בתכנון מאז 2002. הרכבת המהירה לירושלים? אולי בעוד שנת דור. כי כשהמשילות מפוצלת לכל כך הרבה חלקים, מה שנשאר בידיו של כל שר פשוט לא מספיק.

ומכל אסופת השרים האלו, נחשו איזה שר דווקא אין? רמז - דווקא הוא שר שיכול להציל אותנו. לא יודעים? התשובה היא שר הבריאות. במדינת ישראל אין שר בריאות, אלא רק סגן שר, יעקב ליצמן. במצב כזה, אין פלא שאף אחד לא מקבל החלטה היסטורית לסיים את שביתת הרופאים ולהציל את מצב הרפואה.

לא נלחמים בבירוקרטיה באמצעות בירוקרטיה

הנה, הגיעה השעה 11:00 וביבי פרסם את שיקוי הפלאים החדש שלו למשק הישראלי, אותו "סופרטנקר" שאמור לכבות את השריפה שמחאת האוהלים הציתה, להוריד בבת אחת את מחיריד הנדל"ן בישראל ולהביא לציון גואל.

אז על מה מדובר? ביבי, שכרגיל רואה את החיים רק דרך נתונים כלכליים של היצע וביקוש, אומר משהו פשוט - נגדיל את ההיצע בבת אחת, והיצע גדול יוביל לירידת מחירים. ואיך מתכוון ביבי להגדיל את ההיצע? באמצעות "ועדות לאומיות לתכנון דירות", או בשמן המקוצר - "ודל"ים". תפקידם של הוד"לים הוא לשבת במועצות המחוזיות לתכנון ובניה, ולפתוח חסמים בירוקרטיים. במילים אחרות, ביבי אומר שבמועצות המחוזיות לתכנון ובנייה יושבים פקידים שמתנהלים בעצלתיים ומפחדים לאשר תוכניות, אז הוא ימנה עוד פקידים, שיפקחו על הפקידים. כמו שנאמר, ביבי נלחם בבירוקרטיה באמצעות עוד בירוקרטיה.

הבעיה השנייה לפי משנתו של ביבי, היא שמנהל מקרקעי ישראל, שהוא הגוף שמחזיק כ- 93% מקרקעות המדינה, לא משחרר קרקעות לבנייה. ביבי רוצה שהמנהל ישחחר קרקעות, מהר ובזול. אז הוא רוצה. איך הוא ישיג את זה? בכלל לא ברור.

ונניח שהמנהל אכן ישחרר קרקעות זולות, והקבלנים יקנו אותן בזול ויבנו עליהן דירות. מה אז? האם הרווח אכן יעבור לרוכשים? סביר להניח שלא, פשוט כי לא תהיה להם שום סיבה לעשות את זה - הי אנחנו מוכנים לשלם מחירים מאוד גבוהים בעבור דירות, ולכן העובדה שהקבלנים עצמם בונים יותר בזול לא תעודד אותם למכור לנו בזול את מה שאנחנו מוכנים לשלם עליו ביוקר. כדי שבאמת תהיה ירידת מחירים, צריכה להיות הצפה של היצע, מה שכבר אמרנו שלא יקרה.

ונניח שאכן מחר בבוקר, הפקידים החדשים של ביבי יאפשרו לנו לבנות 50 אלף דירות חדשות. מי בדיוק יבנה אותן? לא מי החברות שיבנו, אלא באילו ידיים ייבנו הדירות? האם יש כאן מספיק עובדי בנייה שיוכלו להגיע לאלפי אתרי הבנייה שיווצרו בעולם שאחרי הוד"לים, ולהתחיל לבנות? לא. כבר עכשיו מתלוננות חברות הבנייה על מחסר בידיים עובדות, ולכן בטח ובטח שהמצב רק יחריף אם אכן ייאושר בנייה בהיקף כזה.

אז מה הפיתרון לבעיית הדיור? הפיתרון צריך להיות קודם כל בדמות הפחתת מיסים, הן של המיסים העקיפים שמוטלים על דירות, והן של מס ההכנסה שיותיר בידי האזרח הכנסה פנויה גדולה יותר מדי חודש. במקביל, צריך בהחלט לטפל בצד הביקוש, באמצעות הגדלת מלאי הדירות בשוק. כל זה לא חדש. אבל יש גם צעד שלישי.

הצעד השלישי שביבי חייב לנקוט, לצד הגדלת היצע הדיור, הוא הקטנת הביקוש. ואיך מקטינים את הביקוש? יוצרים שוק תחליפי לשוק רכישת הדיור, הוא שוק השכירות. נכון, היום הרבה מאוד אנשים גרים בשכירות, אבל זו ברירת מחדל מאוד לא מוצלחת ולא תחליף ראוי, שכן השוכרים חשופים להעלאות תכופות בשכר הדירה, פינויים ללא התראה, תנאי חוזה דרקוניים ובעלי בתים קפריזיים. כל זה צריך להשתנות. אם ביבי יחוקק חוק שיורה כי חוזה שכירות ייחתם למספר ארוך של שנים ולא לשנה אחת, ויטיל הגבלות על האפשרות להעלות את שכר הדירה, כולנו נרוויח שני דברים: הראשון, הוא שאנשים יראו בשכירות ארוכת טווח תחליף ראוי לרכישת דירה, ולכן יירד הביקוש לרכישת דירות (ואיתו, ירדו המחירים). השני, הוא שפתאום רכישת דירה לצורך השקעה כנכס מניב (קבלת דמי שכירות) לא תהיה כל כך אטרקטיבית, ולכן אנשים יפסיקו לרכוש דירוש להשקעה, מה ששוב יקטין את הביקוש (ושוב - יוריד את המחירים).

אבל ביבי, כהרגלו, מעדיף סופרטאנקרים שלא ימריאו מאשר פתרונות אמיתיים.

הכלכלה לא קונה במכולת

הכלכלה מתפתחת. התוצר הלאומי הגולמי עולה. המשק יגדל בכך וכך אחוזים. כלכלת ישראל מובילה את כלכלות העולם.

אם הכלכלה של ישראל כל כל מוצלחת, איך זה שאנחנו, האזרחים הפשוטים, הולכים ושוקעים? הסיבה היא שהכלכלה לא צריכה לשלם 8 שקלים על גביע קוטג', וגם לא 7.62 ש"ח בעבור ליטר דלק. הכלכלה לא קונה במכולת ולא משלמת שכר דירה. 

"אבל אנחנו הכלכלה" כולם אומרים. נכון, אבל לא רק אנחנו. חוץ מאיתנו, האזרחים הפשוטים, הכלכלה מורכבת גם מאנשים לא כל כך פשוטים: מחברות, מעשירים ומאנשים שפשוט קל להם. אם הכלכלה עולה ואנחנו שוקעים, המשמעות היא שיש מישהו שעולה, והמישהו הזה הוא לא אנחנו.

אז למי טוב פה לעזאזל? כדי להבין למי טוב פה, צריך קודם כל להבין למה רע פה, למה הכל כל כך יקר פה. והסיבה ליוקר המחיה היא לא היצע וביקוש, כמו שביבי היה רוצה שנחשוב. אין התייקרות עולמית של מוצרים (טוב, יש - אבל לא בשיעור חד כל כך). ההתייקרויות במשק היא לא גזרת גורל שאינה תלויה בנו. ההתייקרויות של כל דבר ודבר בחיים שלנו נובעת מכך שביבי ויובל מעלים שוב ושוב מיסים עקיפים (לדוגמא, מע"מ או מס על הדלק). 

מהם מיסים עקיפים? ישנם שני סוגי מס - מס עקיף ומס ישיר. מס ישיר מוטל על ההכנסה של אדם, והוא פרוגרסיבי, משמע - ככל שאדם מרוויח יותר כסף, כך הוא משלם יותר מס. מס הכנסה הוא מס שכזה. לעומתו זאת, מס עקיף מוטל על הצריכה, משמע - לא על מה שאדם מרוויח, אלא על המוצרים שהוא קונה. מע"מ והמיסים שמוטלים על הדלק (בלו) ועל הנדל"ן (מס רכישה) הם דוגמא למיסים עקיפים.

אז מה הבעיה הגדולה עם המיסים העקיפים? הרי לכאורה המיסים העקיפים הם מיסים שמוטלים באופן שווה על העשירים והעניים כאחד, ומה יכול להיות יותר שוויוני מזה? אם הצמד ביבי-יובל מעלה בשקל את המס שמוטל על הדלק, אז גם אני אשלם עוד שקל על כל ליטר דלק, גם אתם וגם יצחק תשובה ונוחי דנקנר. שוויון. הבעיה היא שכאן נכנס לפעולה חוק כלכלי שנקרא חוק התועלת השולית הפוחתת. במילים פשוטות, חוק התועלת השולית הפוחתת אומר שככל שיש לך יותר כסף, ככה הגריעה של כל סכום נתון ואחיד תפגע בך פחות מאשר במישהו שיש לו פחות כסף.

נסביר במספרים: למי כואב יותר כשממסים אותו בשקל אחד - לאהוד ברק, שיש לו כרגע מאה מיליון ש"ח בבנק, או לכם ולי, שיש לנו 2 שקלים בבנק? ברור שאנו הם אלו שנפגעים יותר, מפני שמיסוי של שקל אחד על סך הון של 2 שקלים, מהווה מיסוי של 50% מההון שלנו, בעוד שברק בכלל לא ירגיש את השקל הזה שלקחו לו, ושמהווה שבריר אחוז מההון שלו.

לכן, מיסוי עקיף לא נחשב מס שוויוני אלא מס רגרסיבי - מס שפוגע יותר, במי שיש לו פחות. שזה, דרך אגב, אנחנו.

בתקופת ביבי-יובל עלו המיסים העקיפים שוב ושוב ושוב. אנו יכולים לראות את זה במחיר הדלק, שעלה לשיאים שלא ידענו כמותם, למרות שמחיר חבית נפט לא חזר לרמתו מאז המשבר של 2008. מדוע? כי המס העקיף על הדלק עלה שוב ושוב. 

הייתי מקבל העלאה של מיסים עקיפים אם ביבי-יובל היו באים ואומרים שחסר למדינה כסף ואין ברירה. אבל הם לא באים ואומרים את זה, להיפך, שכן בד בבד עם העלאת המיסים העקיפים, ביבי-יובל מורידים את המיסים הישירים, מס החברות וירד מס ההכנסה, כך שבעלי הכנסות גבוהות ומעלי מניות בחברות משלמים פחות על ההכנסה שלהם, ואילו אנחנו, הפשוטים, משלמים יותר על הצריכה. 

ככה מעלים את נתוני המאקרו של הכלכלה - מעשירים את העשירים ומענים את העניים. בסופו של דבר, כמו האיש שראשו נמצא בפריזר ורגליו במיקורגל, הטמפרטורה הממוצעת היא בסדר גמור.

עוד קצת מתימטיקה

אז כמה בעצם עולה לקנות דירה, ולמה אני ואתם לא יכולים ולא נוכל לעשות את זה?

דירת 3 חדרים בשכונות הפנימיות של נתניה עולה בערך מיליון ש"ח. מיליון. אחד עם שישה אפסים צמודים אליו. בנתניה. 

כדי לקבל משכנתא על סכום כזה, אני צריך להביא מהבית בערך 40% משויי הדירה, ובמספרים, אני צריל לבוא לסניף הבנק עם 400,000 ש"ח במזומן. למה כל כך הרבה? כי בנק ישראל, במטרה להילחם בהתייקרות הנדל"ן, ניסה להוריד את הביקוש לדירות, ולכן הוא הורה לבנקים שלא להעניק משכנתאות ששיעור המינוף בהן גבוה יותר. המחשבה מאחורי זה הייתה שאנשים לא יוכלו להביא סכומי כסף גדולים כל כך מהבית ולכן לא יוכלו לקנות דירות; פחות אנשים שיכולים לקנות דירות משמעו הפחתת הביקוש, וכפועל יוצא - הפחתת מחיר הדירות. בפועל, היכולת של אנשים לגייס הון עצמי אמנם קטנה אבל מחירי הדירות נותרו גבוהים.

מבחינתנו, האנשים הפשוטים, המשמעות של דרישת ההון העצמי היא שאם פעם היינו צריכים להביא 30% מערך הנכס כהון ראשוני לצורך קבלת משכנתא, היום אנחנו צריכים 40%. במספרים, ההוראה הזו משמעה שאנו צריכים היום להגיע לבנק עם עוד 100,000 ש"ח במזומן כדי לקבל הלוואה לדירת שלושת החדרים הנתנייתית שלנו.

בואו נהיה כנים לרגע - כמה מאיתנו ראו אי פעם 400,000 ש"ח במזומן? לכמה מאיתנו יש את הסכום הזה בחשבון העו"ש שלהם? אני משער שלאף אחד מקוראי הבלוג. אז איך משיגים סכום כזה במזומן? העצה הטובה והפשוטה ביותר, היא להיוולד להורים עשירים. אם יש לכם אפשרות לעשות את זה, אני ממליץ בחום. ואם לא הצלחתם? פשוט מאוד, חוסכים 3,300 ש"ח כל חודש במשך 10 שנים. אחרי 10 שנים של חיסכון נוכל סוף סוף להגיע למנוחה ולנחלה, לקבל משכנתא ולהתחיל לשלם 5,000 ש"ח כל חודש כהחזר משכנתא, כך שאחרי 25 שנים נוספות (בשבילי - בגיל 66) אהיה הבעלים הגאים של דירת 3 חדרים בנתניה.

אם זה כל כך פשוט למה אנחנו לא עושים את זה? כנראה בגלל שהשכר הממוצע במשק הוא כ- 8,000 ש"ח ברוטו, מה שמשאיר לנו ביד 6,700 ש"ח נטו. לאחר הפרשה לחיסכון של 3,300 ש"ח, נישאר ביד עם 3,400 ש"ח במזומן - פחות משכר המינימום. מסכום זה אנו צריכים לשלם שכר דירה ו... טוב, אחרי שנשלם שכר דירה כבר לא יישאר לנו כלום, אז זה לא ממש משנה מה אנחנו צריכים עוד לשלם.

אז איפה בדיוק משיגים הורים עשירים?

קצת מתימטיקה

בתחילת המהפכה ניסו חברי הביבייה לטעון, שמדבור על צעירים מפונקים שמתעקשים לגור באמצע רוטשילד. חברי הביבייה שלחו את הצעירים לגור בפריפריה. אז כמה באמת עולה לגור בפריפריה? בואו נחשב.

לצורך החישוב נשתמש בסטודנט לכלכלה באוניבסיטת תל אביב.

הסטודנט התחיל לחפש דירה מחוץ לתל אביב. הוא התחיל לחפש במעגל הראשון, ברמת גן, בגבעתיים ובהרצליה, אבל מחירי הדירות הגבוהים שם בעטו בו החוצה בבושת פנים. אז אותו הסטודנט עבר הלאה, לרעננה, כפר סבא, בת ים וחולון, אבל גם שם עדיין יקר. הסטודנט חשב ואמר "אם כבר פרירפריה אז עד הסוף", והחליט ללכת לגור ב"פריפריה האמיתית", נניח - באשדוד. 

יפה, הסטודנט שלנו שכר דירה במרכז אשדוד, והוא משלם שכר דירה סביר. אבל, כדי להגיע לאוניברסיטה הוא צריך לקחת קו אוטובוס מביתו השכור-בסבירות לתחנת הרכבת, ומשם עליו לעלות על רכבת עד לאוניברסיטה. מתחנת הרכבת באוניברסיטה מצפות לו 20 דקות הליכה עד לבית הספר לכלכלה, כך שהסטודנט העכשיו-אשדודי שלנו מבלה כל יום כשעה וחצי בנסיעות לכל כיוון, ובסך הכל הוא מבלה כ- 3 שעות בדרכים, בהנחה שאין שביתות, פקקים, תקלות וכדומה.

נחזור לסטודנט היקר - אמרנו שבפניו עומדות שעה וחצי של נסיעה לכל כיוון, ולכן כדי להיות באוניברסיטה בשעה 9:00, עליו צריך לצאת מביתו האשדודי בשעה 7:30, מה שאומר שהסטודנט שלנו צריך להתעורר בסביבות 6:30-7:00, תלוי במגדרו. נניח שאותו סטודנט יסיים ללמוד בשעה 19:00, מה עכשיו? עכשיו מצפה לו הנסיעה חזרה הביתה, אליו יגיע בסביבות השעה 20:30.

כמובן, שכדי לממן את הלימודים והנסיעות הסטודנט שלנו צריך לעבוד, ולכן, בשעה 21:00, חצי שעה אחרי שהוא מגיע הביתה, הוא כבר יצא למשמרת ערב שתתחיל בשעה 21:30 (בהנחה שיש מספיק מקומות עבודה באשדוד). משמרת הערב תסתיים לאחר 5.5-6 שעות, בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר. עד שהסטודנט יגיע לביתו, יתקלח ויילך לישון השעה כבר תהיה 4:00 בבוקר. 

מתי אמרנו שהסטודנט יקום למחרת? נכון, שעתיים וחצי לאחר מכן, בשעה 6:30. משמע, הפיתרון למצוקת הדיור הוא לעבור לפריפריה ולהסתפק בשעתיים וחצי שינה בכל לילה!

וזה, בלי שדיברנו על עלות הנסיעות, על זיהום האוויר שיוצר הסטודנט בכל הנסיעות האלו, ועל כך שלא נותר לסטודנט הזה זמן ללמוד בפועל.

אז מילה לחברי הביבייה - אל תשלחו אותנו לפריפריה, אנחנו רוצים לגור ליד המקום בו אנו לומדים, כמו בכל מקום אחר בעולם. גם לנו מגיע לא להתענות בנסיעות בתחבורה הציבורית בישראל, גם לנו מגיע לא לבלות 3 שעות על הכביש לכל כיוון, גם לנו מגיע להינות מהתקופה הסטודנטיאלית. כן, להינות, זו לא מילה גסה, אלוהים יודע שאנחנו משלמים מאוד ביוקר על הזכות הזו.

התחלה

שלום, קוראים לי דודי, סיימתי בהצטיינות לימודי משפטים באונ' תל אביב, אני עובד כעו"ד באחד המשרדים הנחשבים במדינה, מרוויח יפה, עובד במקביל כמתרגל ולומד לתואר שני. באיזו מדינה לעזאזל אני נחשב לאוכלוסיה חלשה?!
רק במדינה שבה אני נאלץ לממן את המשפחה החרדית שיושבת לי על הגב, את המתנחלים שרובצים לי על הנשמה, ואת הוולוו שרי מיותרים כמו השר האחראי על הקשר בין הציבור לממשלה, מר מיקי איתן. 

המטרה של הבלוג כפולה - קודם כל, לאפשר לי להוציא החוצה דברים שאני, כפעיל חברתי במרה חלקית, מחזיק כבר 15 שנה בלב. שנית, לנסות להסביר את המשמעות של דברים של אירועים שקורים סביבנו, שלא תמיד ברורה למי שלא מצוי בנבכי החוק והכלכלה.

אני לא מתיימר לייצג אף אחג, יש כאלו שמסכימים איתי ויש כאלו שלא. הדעות הן שלי, ושלי בלבד.