יותר ויותר נשמעת הקריאה "המהפכה היא לא פוליטית" בוריאציות שונות. לדעתי, הניסיון להפוך את המהפכה ללא פוליטית הוא ניסיון שמעיד יותר מכל על המצב העגום שאליו הגענו. אבל נתחיל בבסיס.
המהפכה הזו היא פוליטית. למעשה, המחאה הזו היא המחאה הפוליטית ביותר שהייתה בישראל מאז הפגנות הימין בזמן ההתנתקות. נכון, ההפגנה הזו אינה פוליטית-מדינית, היא אינה פוליטית-ביטחונית, היא לא יוצאת בעד או נגד שלום עם הפלסטינאים, ויתור על הגולן או גבולות ירושלים. זה לא אומר שההפגנה לא פולטית, זה אומר ששכחנו שיכול להיות פה ויכוח פוליטי שאינו מדיני-ביטחוני. שכחנו, שברוב המוחלט של מדינות העולם מה שמפריד את הימין מהשמאל הוא לא השאלה האם לוותר על עוד ג'אבל בשטחים, אלא השאלה כיצד המדינה תנהל את המדיניות הכלכלית שלה: כמה מיסים היא תטיל, האם היא תנהל מדיניות רווחה עניפה, מה תהיה מידת ההתערבות שלה במשק באמצעות מכסי מגן, האם היא תסבסד מוצרים בסיסיים ועוד.
בעוד הימין הכלכלי דוגל בהתערבות מינימאלית של המדינה במשק, ביטול מדיניות רווחה והותרת כל אזרח לגורלו, לטוב ולרע, השמאל הכלכלי דוגל בהתערבות מדינתית שמטרתה העברת עושר מהעשירים לעניים באמצעות "תשלומי העברה" כדוגמת קצבאות זקנה, מערכת בריאות ציבורית משגשגת, תמיכה ראויה במובטלים במהלך התקופה בה הם מחפשים עבודה ועוד. מדיניות הימין יוצרת אנשים עשירים יותר ואנשים עניים יותר, מדיניות השמאל מנסה לצמצם את הפערים בין הקצוות עד כמה שניתן.
אבל אנחנו שכחנו שיכול להיות ויכוח שאינו ביטחוני, שכחנו שאפשר לדבר גם על דברים אחרים, שכחנו שלפעמים להיות שמאלני משמעו לתמוך בקצבאות זקנה, לא רק בפינוי התנחלויות. והעובדה שמדגישים כל הזמן שהמחאה היא לא פוליטית רק מוכיחה עד כמה שכחנו את זה.
זו גם כנראה הסיבה שהציבור הדתי-לאומי, חובשי הכיפות הסרוגות, ציבור מאורגן וממושמע שיודע להתגייס לצווי קריאה מרבנים ועשה זאת לא פעם במאבקים פוליטיים, מדיר ברובו את רגליו מההפגנות ולא נוטל חלק פעיל במחאה. חברי הציבור הזה חוששים שאם שתודבק להם התווית שמאלנים יהיה אסור להם לשנוא ערבים או להקים מאחזים לא חוקיים חדשים. ואולי, רק אולי, הם כן מבינים את המצוקה וכן מזדהים איתה, אבל הם חוששים לחייו הפוליטיים של נתניהו ומעדיפים להקריב את הכיס של כולנו על מזבח המשך פעילות ההתנחלות, פעילות שכל ראש ממשלה שמאלני - פוליטי או כלכלי - יהיה חייב לעצור.
אז כן, המהפכה היא פוליטית, וכן, היא שמאלנית. מאוד שמאלנית. ונחשו מה? כל מי שתומך בה גם הוא שמאלני. אולי לא שמאל פוליטי, אבל בהחלט שמאל כלכלי. עכשיו מה שנשאר הוא לתרגם את זה להישגים אלקטוראליים, מה שנשאר הוא להצביע למלפגה שחרתה על דגלה שמאל כלכלי. עכשיו כל מה שנשאר הוא להצביע ל... נכון, אין לנו למי להצביע. המפלגות היחידות שחרתו על דגלן שמאל כלכלי הן מרצ וחד"ש, שתי מפלגות שהשמאלניות הפוליטית שלהן תמנע מאנשים בעלי דעות מדיניות שנמצאות במרכז ובימין להצביע להן. זו הסיבה שבסקרים שנערכים בימים אלו, הליכוד עדיין זוכה ל- 27 מנדטים - פשוט כי אין אלטרנטיבה. וזו גם התשובה - המהפכה הזו לא תקדם אותנו לשום מקום אם לא תקום מתוכה מפלגה שתחרוט על דגלה שמאל פוליטי כלכלי עם מרכז פוליטי מדיני.
האם למפלגה כזו יש סיכוי? ניסיון העבר מראה שכן: הרי בבחירות 2006 התמודדה מפלגה שעשתה בדיוק את זה, וזכתה לשמונה מנדטים. לא זוכרים? מדובר על מפלגת הגמלאים, מפלגה שלא היה לה שום מצע פוליטי-מדיני, אבל היה לה מצע שמאלני-חברתי חזק, מפלגה שהבטיחה העברה של כספים לידי השכבות החלשות. המפלגה הזו זכתה לתמיכה של עשרות אלפי סטודנטים, זוגות צעירים וסתם אנשים מן השורה, שמאסו בסדר היום הביטחוני והחליטו להצביע למפלגה חברתית, גם אם סקטוריאלית מאוד.
השלב הבא חייב להיות הקמת מפלגה לא סקטוריאלית, כלל ארצית, שתעשה בדיוק את מה שעשו הגמלאים. רק כשתקום מפלגה כזו נתחיל לראות אנשים מודים בגאווה שגם הם שמאלניים (אבל כלכליים, כלכליים!).
