יום ראשון, 31 ביולי 2011

שמאלנים סמויים

יותר ויותר נשמעת הקריאה "המהפכה היא לא פוליטית" בוריאציות שונות. לדעתי, הניסיון להפוך את המהפכה ללא פוליטית הוא ניסיון שמעיד יותר מכל על המצב העגום שאליו הגענו. אבל נתחיל בבסיס.
המהפכה הזו היא פוליטית. למעשה, המחאה הזו היא המחאה הפוליטית ביותר שהייתה בישראל מאז הפגנות הימין בזמן ההתנתקות. נכון, ההפגנה הזו אינה פוליטית-מדינית, היא אינה פוליטית-ביטחונית, היא לא יוצאת בעד או נגד שלום עם הפלסטינאים, ויתור על הגולן או גבולות ירושלים. זה לא אומר שההפגנה לא פולטית, זה אומר ששכחנו שיכול להיות פה ויכוח פוליטי שאינו מדיני-ביטחוני. שכחנו, שברוב המוחלט של מדינות העולם מה שמפריד את הימין מהשמאל הוא לא השאלה האם לוותר על עוד ג'אבל בשטחים, אלא השאלה כיצד המדינה תנהל את המדיניות הכלכלית שלה: כמה מיסים היא תטיל, האם היא תנהל מדיניות רווחה עניפה, מה תהיה מידת ההתערבות שלה במשק באמצעות מכסי מגן, האם היא תסבסד מוצרים בסיסיים ועוד.
בעוד הימין הכלכלי דוגל בהתערבות מינימאלית של המדינה במשק, ביטול מדיניות רווחה והותרת כל אזרח לגורלו, לטוב ולרע, השמאל הכלכלי דוגל בהתערבות מדינתית שמטרתה העברת עושר מהעשירים לעניים באמצעות "תשלומי העברה" כדוגמת קצבאות זקנה, מערכת בריאות ציבורית משגשגת, תמיכה ראויה במובטלים במהלך התקופה בה הם מחפשים עבודה ועוד. מדיניות הימין יוצרת אנשים עשירים יותר ואנשים עניים יותר, מדיניות השמאל מנסה לצמצם את הפערים בין הקצוות עד כמה שניתן.
אבל אנחנו שכחנו שיכול להיות ויכוח שאינו ביטחוני, שכחנו שאפשר לדבר גם על דברים אחרים, שכחנו שלפעמים להיות שמאלני משמעו לתמוך בקצבאות זקנה, לא רק בפינוי התנחלויות. והעובדה שמדגישים כל הזמן שהמחאה היא לא פוליטית רק מוכיחה עד כמה שכחנו את זה.
זו גם כנראה הסיבה שהציבור הדתי-לאומי, חובשי הכיפות הסרוגות, ציבור מאורגן וממושמע שיודע להתגייס לצווי קריאה מרבנים ועשה זאת לא פעם במאבקים פוליטיים, מדיר ברובו את רגליו מההפגנות ולא נוטל חלק פעיל במחאה. חברי הציבור הזה חוששים שאם שתודבק להם התווית שמאלנים יהיה אסור להם לשנוא ערבים או להקים מאחזים לא חוקיים חדשים. ואולי, רק אולי, הם כן מבינים את המצוקה וכן מזדהים איתה, אבל הם חוששים לחייו הפוליטיים של נתניהו ומעדיפים להקריב את הכיס של כולנו על מזבח המשך פעילות ההתנחלות, פעילות שכל ראש ממשלה שמאלני - פוליטי או כלכלי - יהיה חייב לעצור.
אז כן, המהפכה היא פוליטית, וכן, היא שמאלנית. מאוד שמאלנית. ונחשו מה? כל מי שתומך בה גם הוא שמאלני. אולי לא שמאל פוליטי, אבל בהחלט שמאל כלכלי. עכשיו מה שנשאר הוא לתרגם את זה להישגים אלקטוראליים, מה שנשאר הוא להצביע למלפגה שחרתה על דגלה שמאל כלכלי. עכשיו כל מה שנשאר הוא להצביע ל... נכון, אין לנו למי להצביע. המפלגות היחידות שחרתו על דגלן שמאל כלכלי הן מרצ וחד"ש, שתי מפלגות שהשמאלניות הפוליטית שלהן תמנע מאנשים בעלי דעות מדיניות שנמצאות במרכז ובימין להצביע להן. זו הסיבה שבסקרים שנערכים בימים אלו, הליכוד עדיין זוכה ל- 27 מנדטים - פשוט כי אין אלטרנטיבה. וזו גם התשובה - המהפכה הזו לא תקדם אותנו לשום מקום אם לא תקום מתוכה מפלגה שתחרוט על דגלה שמאל פוליטי כלכלי עם מרכז פוליטי מדיני. 

האם למפלגה כזו יש סיכוי? ניסיון העבר מראה שכן: הרי בבחירות 2006 התמודדה מפלגה שעשתה בדיוק את זה, וזכתה לשמונה מנדטים. לא זוכרים? מדובר על מפלגת הגמלאים, מפלגה שלא היה לה שום מצע פוליטי-מדיני, אבל היה לה מצע שמאלני-חברתי חזק, מפלגה שהבטיחה העברה של כספים לידי השכבות החלשות. המפלגה הזו זכתה לתמיכה של עשרות אלפי סטודנטים, זוגות צעירים וסתם אנשים מן השורה, שמאסו בסדר היום הביטחוני והחליטו להצביע למפלגה חברתית, גם אם סקטוריאלית מאוד. 

השלב הבא חייב להיות הקמת מפלגה לא סקטוריאלית, כלל ארצית, שתעשה בדיוק את מה שעשו הגמלאים. רק כשתקום מפלגה כזו נתחיל לראות אנשים מודים בגאווה שגם הם שמאלניים (אבל כלכליים, כלכליים!).

יום שישי, 29 ביולי 2011

נרדמים על הסטטוסקופ

לפני שיצאתי עם רופאה, לא הבנתי על מה שובתים הרופאים. תורנויות? גם אני עשיתי תורנויות כשעבדתי לאורך כל התואר בבית קפה. מתמחים? מה הם שובתים, קודם שיהיו רופאים אמיתיים. והרופאים עצמם? הם בכלל מיליונרים, על מה הם מתלוננים? ככה חשבתי. היא סיפרה לי אחרת, והלוואי והיא לא הייתה מספרת.
מתמחים, למי שכמוני לא ידע, הם רופאים אמיתיים לגמרי. אבל לא סתם רופאים, הם עמוד השדרה של הרפואה הציבורית. הם למדו 6 שנים, עשו סטאז' במשך שנה, עמדו בבחינות וקיבלו תואר דוקטור לרפואה, ואז, ורק אז, התחילו את מסלול ההתמחות המפרך, שאורך 4-10 שנים נוספות. שווה? כלכלית בטוח לא, אבל לפני שניכנס להם לכיס, בואו נציץ לרגע בסדר היום שלהם.
מתמחים עובדים במחלקות בית החולים: פנימית, כירורגיה, גניקולוגיה וכן הלאה. כשהם עובדים במחלקות הם באים לעבודה ועובדים, כמוני וכמוכם. אבל מתמחים גם עושים תורנויות: במחלקות, במיון או בטיפול נמרץ. התורנות היא משמרת שאורכת לפחות 24 שעות, הרבה פעמים יותר. זה אומר לקום ב- 6:00 בבוקר כדי להגיע לעבודה ב- 7:00, ולעבוד רצוף, בלי הפסקה, עד 7:00 בבוקר שלמחרת. 24 שעות על הרגליים, שבמהלכן הם אמורים לקבל החלטות שנוגעות לחיים שלנו, לפעמים החלטות שהם שצריך לקבל בתוך שבריר שנייה: הם אלו שמטפלים בפצועי תאונות דרכים שמגיעים ב- 4:00 בבוקר; הם אלו שצריכים להציל את האנשים שמגיעים עם התקף לב אחרי ארוחת ליל שישי; הם אלו שילחמו על חייו של הקשיש שהמערכות שלו קורסות באישון לילה.
מתמחה עושה 6-10 תורנויות כאלו בחודש, מה שאומר שפעמיים בשבוע הוא עובד 24 שעות רצופות, וזה כמובן מעבר לעבודה הרגילה שלו. משמרת שכזו "עולה" למתמחה ביומיים, כי אחרי 24 שעות רצופות של עבודה המתמחה כל כך עייף, שהוא פשוט חוזר הביתה ומתמוטט על המיטה עד למחרת. ועוד יום עבר לו.

אז כמה מקבל מי שעובד כל כך הרבה? לא מספיק. רופא מתמחה מקבל שכר יסוד של כ- 4,500. כן, 4,500 ש"ח לחודש לאדם שלמד 6 שנים, עשה סטאז' של שנה, בחינות, ועכשיו נמצא במהלך שנים של התמחות. למה כל כך נמוך? כי המדינה רוצה לתמרץ אותו לעשות תורנויות. נכון, עם הרבה תורנויות מתמחה יכול להגיע לשכר של כ- 15,000 ש"ח ברוטו לחודש, אבל בשביל זה הוא מקריב את החיים הפרטיים שלו - הוא לא יכול לנהל חיי חברה, ובטח לא להיות הורה לילדים שלו, כי איך אפשר להיות הורה כשאתה 24 שעות רצוף בעבודה, וכשאתה חוזר אתה פשוט מתמוטט?
ומה עם פנסיה ותנאים סוציאלים? אהה, את זה המדינה לא רוצה לתת. המתמחים, רק שתדעו, מקבלים תנאים סוציאליים לפי שכר הבסיס בלבד. זה אומר פנסיה של 4,500 ש"ח, לא רחוק משכר המינימום. למה? כי ככה המדינה רוצה. לא טוב להם? שישבתו.

אז הרופאים החליטו שדי, והם שובתים. שובתים? לא ממש. הרי הרופאים לא באמת מפסיקים לטפל בחולים, הם לא סוגרים את שערי בתי החולים והם לא מפנים את האמבולנסים למדינות שכנות. הם לא יכולים לעשות את זה: הם כבולים בשבועה לא להזיק לנו וקשורים בשרשראות של אחריות - אחריות כלפינו. הם יודעים שאנו נגיע לבתי החולים, ולכן הם יהיו שם כדי לרפא אותנו, גם אם לא ישלמו להם בכלל.

אם שביתה היא לא ממש אפשרות, ומחאה לא ממש עוזרת מה כבר נשאר להם לעשות? איש אחד, יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, החליט שאם הוא לא יכול להשבית את עבודתו, הוא ישבות רעב. זו השביתה היחידה שנותרה לו. איש אחד שלא אוכל כבר 4 ימים, כי הוא מעדיף לפגוע בגופו מאשר לפגוע בגופנו. איש אחד שסובל, בשביל שהרופא שמטפל בנו ב- 6:00 בבוקר יהיה מרוכז וערני. כדי שהעיניים של הכירורג שירכן מעל האלונקה שלנו אם חלילה ניפגע בתאונת דרכים ונוחש בריצה לחדר ניתוח, לא ייעצמו מעייפות.
 
בינתיים, בנימין ויובל נותנים לו להמשיך לרעוב. עד שיתמוטט.

יום חמישי, 28 ביולי 2011

המשפחה החרדית שלי

בימים האחרונים מצאתי את עצמי תומך במחאת המשפחות על העלות הגבוהה של גידול ילדים בארץ הזו. נכון, אני עדיין רווק, אבל זה לא אומר שאין לי משפחה שאני תומך בה - המשפחה החרדית שלי. למשפחה החרדית שלי יש אבא, שלומד בשבילי גמרא ומשנה ותלמוד, ויש אמא, שמטפלת בששת או שבעת או שמונת את תשעת הילדים או עשרת הילדים החרדים שלי.
כמה עולה לי להחזיק את החרדים שלי? נעשה חישוב: אברך חרדי "משתכר" משכורת כפולה, הוא מקבל תקצוב גם ממשרד החינוך, כי הוא "לומד", וגם ממשרד הדתות, כי הוא דתי, ובסך הכל בערך 4,000 ש"ח לחודש כ"קצבת כולל". אני גם כמובן משלם לילדים שלי קצבת ילדים, כאשר קצבה למשפחה של 6 ילדים עולה לי עוד 1,200 ש"ח לחודש. פרט לכך אני עשוי לשלם למשפחה החרדית שלי גם קצבת הבטחת הכנסה, בשיעור של כ- 1,000 שקלים נוספים מדי חודש. מי שמקבל הבטחת הכנסה זכאי בדרך כלל גם להנחה בארנונה, הטבה שעולה לי עוד מאה ומשהו שקלים בכל חודש.
חוץ מזה, אני דואג לשלוח את הילדים החרדים שלי לגני ילדים ותלמודי תורה מסובסדים, כך שאני משלם עוד כמה מאות שקלים בחודש לכל אחד מילדי, כדי שהמשפחה החרדית שלי תוכל להוציא לא יותר מכמה עשרות שקלים לכל ילד.
גם לתשלום ביטוח לאומי וביטוח בריאות דאגתי למשפחה החרדית שלי, ואני משלם אותם במקומם, כך שהם משלמים רק כמה עשרות שקלים מדי חודש בעבור שניהם, במקום 400 ש"ח לרבעון שאני הייתי נדרש לשלם לו הייתי במקומם, ועוד כמה עשרות שקלים לחודש בעבור ביטוח לאומי. 
וזה רק קצה הקצה של התמיכה שאני תומך בחרדים שלי, חוץ מזה יש מעונות יום, מכרזי דיור למשתכן, תמיכה ממשרד השיכון ועוד כספים רבות שעוברים מעל ומתחת לשולחן למשפחה החרדית שאני כל כך אוהב. כי אני, כמו ויזה - רק "לפנק, לפנק, לפנק".

המצב הזה לא יכול להימשך, ולכן, במסגרת המהפכה, חייבים להפסיק בצורה הדרגתית את התמיכה בחרדים. נכון, זה לא יהיה קל. נכון, צריך מנהיג שיעשה את זה, ולא אסופה של פוליטיקאים קטנים. נכון, אי אפשר לעשות את זה מהיום למחר וצריך להכריז על תהליך שייקח שנים, ושילווה בייעוץ ובהכשרה לתעסוקה. נכון, יהיה צורך להתגבר על מכשולים פסיכולוגיים ותרבותיים. אבל בסופו של יום, שני הצדדים ירוויחו מזה - גם החרדים, שייצאו סוף סוף מדפוס החיים שלהם של עוני ושל חוסר הגשמה, וגם החילונים, שיוכלו לקנות סוף סוף קוטג' ב- 8 שקלים, פשוט כי יישאר להם יותר כסף בכיס כל חודש. 

המדינה, כמו עגלה, צריכה כמה שיותר חמורים שיימשכו אותה קדימה; אבל מדי שנה, כמות החמורים הולכת וקטנה, וכמות החרדים שיושבים על העגלה וצועקים "דיו" הולכת וגדלה. כדי לעשות מהפכה אמיתית, החרדים צריכים לרדת מהעגלה ולעזור לנו למשוך אותנו קדימה, כי כבד לנו מאוד למשוך גם את משקל העגלה וגם את משקלם. 

לנו אין חילונים שימשכו את העגלה במקומנו.

יום שלישי, 26 ביולי 2011

רסיסי שלטון

לא מזמן ראיתי בטלוויזיה את מיכאל איתן, וליד שמו נכתב "השר". התפלאתי מאוד, כי לא ידעתי שמיקי הוא שר. אז נכנסתי לאתר של מיקי, כדי לראות שר למה הוא, אבל גם שם לא נמצאה התשובה: מיקי אמנם ציין באתר שהוא שר, אבל לא כתב איזה. עכשיו כבר ממש התפלאתי, הרי איזה אדם יצניע את "סוג השר" שהוא? ובכן, הכינו את התופים, ויקיפדיה פתרה את התעלומה - מיקי איתן הוא לא אחר מאשר... "השר האחראי על שיפור השירות לאזרח". כן, בדיוק זה - השר האחראי על שיפור השירות לאזרח, תפקיד שהומצא לו על ידי הביבייה כדי לפייס אותו ולקנות את האצבע שלו בהצבעות חשובות.
אני מאמין שמיקי הוא אדם הגון ביסודו ושהוא מבין את גודל הבושה בתפקיד שהמציאו לו, ולכן הוא מנסה להצניע אותו. אבל כמוהו יש עוד רבים שלא מתביישים בכלל: יש לנו שר להגנת העורף (מתן וילנאי), יש לנו שר האחראי על משרד ההסברה והתפוצות (יולי אדלשטיין), שר לענייני מודיעין (דן מרידור), שר לנושאים אסטרטגיים (בוגי יעלון), שר לפיתוח הנגב והגלילי (סילבן שלום) שרה לקליטת עליה (סופה לנדבר) ועוד כהנא וכהנא תפקידים מומצאים, שכל המטרה שלהם הייתה לקנות בכסף את אצבעות ה"שרים". בכסף שלנו.
אז נכון, ברור שכל שר-לא-שר שכזה עולה למדינה הרבה מאוד כסף, הרי וולוו לא גדלה על העצים, וצריך גם לשלם בעבור שכירת הלשכה, ראש הלשכה, העוזרת, המזכירה, היועץ האסטרטגי, מכונת הצילום, הקפה, ניירות העמדה שהשר-לא-שר כותב כדי להעסיק את עצמו, נסיעות לחו"ל, הפנסיה של כבוד השר-לא-שר ועוד. אבל הכסף שנזק לפח הוא לא הבעיה היחידה, יש עוד שתי בעיות מדאיגות הרבה יותר.

הבעיה הראשונה, היא הפגיעה בנורמה הציבורית - אמנם משרדי שרים תמיד היוו אתנן בעבור טובות פוליטיות לחברי קואליציה, אבל מעולם הדבר לא נעשה בבוטות כזו. ביבי פשוט השתין מהמקפצה, כשתוך כדי הוא ממציא עוד ועוד משרדים לעוד ועוד מקורבים, העיקר שייכנסו לקואליציה. ביבי מתייחס למוסדות שלטון כמו אל גרביים שאפשר להחליף, לזרוק ולקנות חדשים מתי שיחפוץ, העיקר שהדבר ישרת את מטרתו.
על כמה בדיוק אנשים מדובר? בביבייה מכהנים 32 שרים ו- 9 סגני שרים, שהם בדיוק 41 חברי ממשלה. כן, למעלה משליש מחברי הכנסת מכהנים בממשלה. פלא שהם דבוקים לכיסאות שביבי רוכש להם במיטב כספי המיסים שלנו?

הבעיה השנייה במינוי של כל כך הרבה שרים, היא הפגיעה ביכולת של הממשלה לשלוט. כשביבי מפצל סמכויות של שר לרסיסי סמכות, ומחלק את הרסיסים לכל החברים שלו, התוצאה היא הרבה מאוד אנשים שכל אחד אוחז בטיפל'ה סמכות, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה עם הסמכות שניתנה לו, בלי כל תיאום עם יתר המשרדים. אין המשכיות, אין עקביות, אין תיאום. יחידות סמך ממשלתיות מועברות ממשרד למשרד על פי רצון ראש הממשלה, שרים שרואים רק חלק מהתמונה נאלצים להכריע בעניינים שלא אמורים להיות בסמכותם, ושרים בעלי סמכויות חופפות מתחרים על כבוד ויוקרה כשהם מנסים לנגוס האחד בסמכויותיו של האחר. מישהו שאל את עצמו מה עושה בבוקר השר לעניינים אסטרטגיים, שלא עושה השר לענייני מודיעין, שלא עושה שר הביטחון? מישהו חשב פעם האם זה באמת חכם ששר אחד יהיה אחראי על הבינוי והשיכון, שר אחר יהיה אחראי על התשתיות הלאומיות, ושר שלישי יהיה אחראי על התחבורה? הרי בינוי, תחבורה ותשתיות לאומיות הן שלושה נושאים שיש ביניהם חפיפה ומחייבים תיאום קפדני. ולמה לעזאזל צריך גם שר חוץ, גם שר הסברה ותפוצות, וגם שרת קליטה? הקליטה היא עניין לשר הפנים לעסוק בו, וההסברה היא עניין לשר החוץ. המצב שנוצר הוא שאם פעם יד אחת לא ידעה מה היד השנייה עושה, היום לכל אחת מ- 41 האצבעות יש רצון משלה, ושרים מקבלים החלטות הפוכות אחד למדיניות השני, כאשר שניהם עוסקים באותו נושא. כשמפצלים את השלטון לכל כך הרבה פיסות קטנות, התוצאה היא משילות נמוכה, אי קבלת החלטות, ואי יכולת להעביר פרויקטים גדולים.

ובאמת, איזה פרויקט גדול זכור לכם שהוקם כאן בשנים האחרונות? הרכבת הקלה בירושלים? תקועה כבר שנים. פרויקט העברת גז למפעלים (חברת נתג"ז)? בתכנון מאז 2002. הרכבת המהירה לירושלים? אולי בעוד שנת דור. כי כשהמשילות מפוצלת לכל כך הרבה חלקים, מה שנשאר בידיו של כל שר פשוט לא מספיק.

ומכל אסופת השרים האלו, נחשו איזה שר דווקא אין? רמז - דווקא הוא שר שיכול להציל אותנו. לא יודעים? התשובה היא שר הבריאות. במדינת ישראל אין שר בריאות, אלא רק סגן שר, יעקב ליצמן. במצב כזה, אין פלא שאף אחד לא מקבל החלטה היסטורית לסיים את שביתת הרופאים ולהציל את מצב הרפואה.


לא נלחמים בבירוקרטיה באמצעות בירוקרטיה

הנה, הגיעה השעה 11:00 וביבי פרסם את שיקוי הפלאים החדש שלו למשק הישראלי, אותו "סופרטנקר" שאמור לכבות את השריפה שמחאת האוהלים הציתה, להוריד בבת אחת את מחיריד הנדל"ן בישראל ולהביא לציון גואל.
אז על מה מדובר? ביבי, שכרגיל רואה את החיים רק דרך נתונים כלכליים של היצע וביקוש, אומר משהו פשוט - נגדיל את ההיצע בבת אחת, והיצע גדול יוביל לירידת מחירים. ואיך מתכוון ביבי להגדיל את ההיצע? באמצעות "ועדות לאומיות לתכנון דירות", או בשמן המקוצר - "ודל"ים". תפקידם של הוד"לים הוא לשבת במועצות המחוזיות לתכנון ובניה, ולפתוח חסמים בירוקרטיים. במילים אחרות, ביבי אומר שבמועצות המחוזיות לתכנון ובנייה יושבים פקידים שמתנהלים בעצלתיים ומפחדים לאשר תוכניות, אז הוא ימנה עוד פקידים, שיפקחו על הפקידים. כמו שנאמר, ביבי נלחם בבירוקרטיה באמצעות עוד בירוקרטיה.

הבעיה השנייה לפי משנתו של ביבי, היא שמנהל מקרקעי ישראל, שהוא הגוף שמחזיק כ- 93% מקרקעות המדינה, לא משחרר קרקעות לבנייה. ביבי רוצה שהמנהל ישחחר קרקעות, מהר ובזול. אז הוא רוצה. איך הוא ישיג את זה? בכלל לא ברור.
ונניח שהמנהל אכן ישחרר קרקעות זולות, והקבלנים יקנו אותן בזול ויבנו עליהן דירות. מה אז? האם הרווח אכן יעבור לרוכשים? סביר להניח שלא, פשוט כי לא תהיה להם שום סיבה לעשות את זה - הי אנחנו מוכנים לשלם מחירים מאוד גבוהים בעבור דירות, ולכן העובדה שהקבלנים עצמם בונים יותר בזול לא תעודד אותם למכור לנו בזול את מה שאנחנו מוכנים לשלם עליו ביוקר. כדי שבאמת תהיה ירידת מחירים, צריכה להיות הצפה של היצע, מה שכבר אמרנו שלא יקרה.

ונניח שאכן מחר בבוקר, הפקידים החדשים של ביבי יאפשרו לנו לבנות 50 אלף דירות חדשות. מי בדיוק יבנה אותן? לא מי החברות שיבנו, אלא באילו ידיים ייבנו הדירות? האם יש כאן מספיק עובדי בנייה שיוכלו להגיע לאלפי אתרי הבנייה שיווצרו בעולם שאחרי הוד"לים, ולהתחיל לבנות? לא. כבר עכשיו מתלוננות חברות הבנייה על מחסר בידיים עובדות, ולכן בטח ובטח שהמצב רק יחריף אם אכן ייאושר בנייה בהיקף כזה.

אז מה הפיתרון לבעיית הדיור? הפיתרון צריך להיות קודם כל בדמות הפחתת מיסים, הן של המיסים העקיפים שמוטלים על דירות, והן של מס ההכנסה שיותיר בידי האזרח הכנסה פנויה גדולה יותר מדי חודש. במקביל, צריך בהחלט לטפל בצד הביקוש, באמצעות הגדלת מלאי הדירות בשוק. כל זה לא חדש. אבל יש גם צעד שלישי.

הצעד השלישי שביבי חייב לנקוט, לצד הגדלת היצע הדיור, הוא הקטנת הביקוש. ואיך מקטינים את הביקוש? יוצרים שוק תחליפי לשוק רכישת הדיור, הוא שוק השכירות. נכון, היום הרבה מאוד אנשים גרים בשכירות, אבל זו ברירת מחדל מאוד לא מוצלחת ולא תחליף ראוי, שכן השוכרים חשופים להעלאות תכופות בשכר הדירה, פינויים ללא התראה, תנאי חוזה דרקוניים ובעלי בתים קפריזיים. כל זה צריך להשתנות. אם ביבי יחוקק חוק שיורה כי חוזה שכירות ייחתם למספר ארוך של שנים ולא לשנה אחת, ויטיל הגבלות על האפשרות להעלות את שכר הדירה, כולנו נרוויח שני דברים: הראשון, הוא שאנשים יראו בשכירות ארוכת טווח תחליף ראוי לרכישת דירה, ולכן יירד הביקוש לרכישת דירות (ואיתו, ירדו המחירים). השני, הוא שפתאום רכישת דירה לצורך השקעה כנכס מניב (קבלת דמי שכירות) לא תהיה כל כך אטרקטיבית, ולכן אנשים יפסיקו לרכוש דירוש להשקעה, מה ששוב יקטין את הביקוש (ושוב - יוריד את המחירים).

אבל ביבי, כהרגלו, מעדיף סופרטאנקרים שלא ימריאו מאשר פתרונות אמיתיים.

יום שני, 25 ביולי 2011

הכלכלה לא קונה במכולת

הכלכלה מתפתחת. התוצר הלאומי הגולמי עולה. המשק יגדל בכך וכך אחוזים. כלכלת ישראל מובילה את כלכלות העולם.
אם הכלכלה של ישראל כל כל מוצלחת, איך זה שאנחנו, האזרחים הפשוטים, הולכים ושוקעים? הסיבה היא שהכלכלה לא צריכה לשלם 8 שקלים על גביע קוטג', וגם לא 7.62 ש"ח בעבור ליטר דלק. הכלכלה לא קונה במכולת ולא משלמת שכר דירה. 
"אבל אנחנו הכלכלה" כולם אומרים. נכון, אבל לא רק אנחנו. חוץ מאיתנו, האזרחים הפשוטים, הכלכלה מורכבת גם מאנשים לא כל כך פשוטים: מחברות, מעשירים ומאנשים שפשוט קל להם. אם הכלכלה עולה ואנחנו שוקעים, המשמעות היא שיש מישהו שעולה, והמישהו הזה הוא לא אנחנו.
אז למי טוב פה לעזאזל? כדי להבין למי טוב פה, צריך קודם כל להבין למה רע פה, למה הכל כל כך יקר פה. והסיבה ליוקר המחיה היא לא היצע וביקוש, כמו שביבי היה רוצה שנחשוב. אין התייקרות עולמית של מוצרים (טוב, יש - אבל לא בשיעור חד כל כך). ההתייקרויות במשק היא לא גזרת גורל שאינה תלויה בנו. ההתייקרויות של כל דבר ודבר בחיים שלנו נובעת מכך שביבי ויובל מעלים שוב ושוב מיסים עקיפים (לדוגמא, מע"מ או מס על הדלק). 
מהם מיסים עקיפים? ישנם שני סוגי מס - מס עקיף ומס ישיר. מס ישיר מוטל על ההכנסה של אדם, והוא פרוגרסיבי, משמע - ככל שאדם מרוויח יותר כסף, כך הוא משלם יותר מס. מס הכנסה הוא מס שכזה. לעומתו זאת, מס עקיף מוטל על הצריכה, משמע - לא על מה שאדם מרוויח, אלא על המוצרים שהוא קונה. מע"מ והמיסים שמוטלים על הדלק (בלו) ועל הנדל"ן (מס רכישה) הם דוגמא למיסים עקיפים.
אז מה הבעיה הגדולה עם המיסים העקיפים? הרי לכאורה המיסים העקיפים הם מיסים שמוטלים באופן שווה על העשירים והעניים כאחד, ומה יכול להיות יותר שוויוני מזה? אם הצמד ביבי-יובל מעלה בשקל את המס שמוטל על הדלק, אז גם אני אשלם עוד שקל על כל ליטר דלק, גם אתם וגם יצחק תשובה ונוחי דנקנר. שוויון. הבעיה היא שכאן נכנס לפעולה חוק כלכלי שנקרא חוק התועלת השולית הפוחתת. במילים פשוטות, חוק התועלת השולית הפוחתת אומר שככל שיש לך יותר כסף, ככה הגריעה של כל סכום נתון ואחיד תפגע בך פחות מאשר במישהו שיש לו פחות כסף.
נסביר במספרים: למי כואב יותר כשממסים אותו בשקל אחד - לאהוד ברק, שיש לו כרגע מאה מיליון ש"ח בבנק, או לכם ולי, שיש לנו 2 שקלים בבנק? ברור שאנו הם אלו שנפגעים יותר, מפני שמיסוי של שקל אחד על סך הון של 2 שקלים, מהווה מיסוי של 50% מההון שלנו, בעוד שברק בכלל לא ירגיש את השקל הזה שלקחו לו, ושמהווה שבריר אחוז מההון שלו.
לכן, מיסוי עקיף לא נחשב מס שוויוני אלא מס רגרסיבי - מס שפוגע יותר, במי שיש לו פחות. שזה, דרך אגב, אנחנו.
בתקופת ביבי-יובל עלו המיסים העקיפים שוב ושוב ושוב. אנו יכולים לראות את זה במחיר הדלק, שעלה לשיאים שלא ידענו כמותם, למרות שמחיר חבית נפט לא חזר לרמתו מאז המשבר של 2008. מדוע? כי המס העקיף על הדלק עלה שוב ושוב. 
הייתי מקבל העלאה של מיסים עקיפים אם ביבי-יובל היו באים ואומרים שחסר למדינה כסף ואין ברירה. אבל הם לא באים ואומרים את זה, להיפך, שכן בד בבד עם העלאת המיסים העקיפים, ביבי-יובל מורידים את המיסים הישירים, מס החברות וירד מס ההכנסה, כך שבעלי הכנסות גבוהות ומעלי מניות בחברות משלמים פחות על ההכנסה שלהם, ואילו אנחנו, הפשוטים, משלמים יותר על הצריכה. 
ככה מעלים את נתוני המאקרו של הכלכלה - מעשירים את העשירים ומענים את העניים. בסופו של דבר, כמו האיש שראשו נמצא בפריזר ורגליו במיקורגל, הטמפרטורה הממוצעת היא בסדר גמור.

עוד קצת מתימטיקה

אז כמה בעצם עולה לקנות דירה, ולמה אני ואתם לא יכולים ולא נוכל לעשות את זה?
דירת 3 חדרים בשכונות הפנימיות של נתניה עולה בערך מיליון ש"ח. מיליון. אחד עם שישה אפסים צמודים אליו. בנתניה. 
כדי לקבל משכנתא על סכום כזה, אני צריך להביא מהבית בערך 40% משויי הדירה, ובמספרים, אני צריל לבוא לסניף הבנק עם 400,000 ש"ח במזומן. למה כל כך הרבה? כי בנק ישראל, במטרה להילחם בהתייקרות הנדל"ן, ניסה להוריד את הביקוש לדירות, ולכן הוא הורה לבנקים שלא להעניק משכנתאות ששיעור המינוף בהן גבוה יותר. המחשבה מאחורי זה הייתה שאנשים לא יוכלו להביא סכומי כסף גדולים כל כך מהבית ולכן לא יוכלו לקנות דירות; פחות אנשים שיכולים לקנות דירות משמעו הפחתת הביקוש, וכפועל יוצא - הפחתת מחיר הדירות. בפועל, היכולת של אנשים לגייס הון עצמי אמנם קטנה אבל מחירי הדירות נותרו גבוהים.
מבחינתנו, האנשים הפשוטים, המשמעות של דרישת ההון העצמי היא שאם פעם היינו צריכים להביא 30% מערך הנכס כהון ראשוני לצורך קבלת משכנתא, היום אנחנו צריכים 40%. במספרים, ההוראה הזו משמעה שאנו צריכים היום להגיע לבנק עם עוד 100,000 ש"ח במזומן כדי לקבל הלוואה לדירת שלושת החדרים הנתנייתית שלנו.
בואו נהיה כנים לרגע - כמה מאיתנו ראו אי פעם 400,000 ש"ח במזומן? לכמה מאיתנו יש את הסכום הזה בחשבון העו"ש שלהם? אני משער שלאף אחד מקוראי הבלוג. אז איך משיגים סכום כזה במזומן? העצה הטובה והפשוטה ביותר, היא להיוולד להורים עשירים. אם יש לכם אפשרות לעשות את זה, אני ממליץ בחום. ואם לא הצלחתם? פשוט מאוד, חוסכים 3,300 ש"ח כל חודש במשך 10 שנים. אחרי 10 שנים של חיסכון נוכל סוף סוף להגיע למנוחה ולנחלה, לקבל משכנתא ולהתחיל לשלם 5,000 ש"ח כל חודש כהחזר משכנתא, כך שאחרי 25 שנים נוספות (בשבילי - בגיל 66) אהיה הבעלים הגאים של דירת 3 חדרים בנתניה.
אם זה כל כך פשוט למה אנחנו לא עושים את זה? כנראה בגלל שהשכר הממוצע במשק הוא כ- 8,000 ש"ח ברוטו, מה שמשאיר לנו ביד 6,700 ש"ח נטו. לאחר הפרשה לחיסכון של 3,300 ש"ח, נישאר ביד עם 3,400 ש"ח במזומן - פחות משכר המינימום. מסכום זה אנו צריכים לשלם שכר דירה ו... טוב, אחרי שנשלם שכר דירה כבר לא יישאר לנו כלום, אז זה לא ממש משנה מה אנחנו צריכים עוד לשלם.
אז איפה בדיוק משיגים הורים עשירים?

קצת מתימטיקה

בתחילת המהפכה ניסו חברי הביבייה לטעון, שמדבור על צעירים מפונקים שמתעקשים לגור באמצע רוטשילד. חברי הביבייה שלחו את הצעירים לגור בפריפריה. אז כמה באמת עולה לגור בפריפריה? בואו נחשב.
לצורך החישוב נשתמש בסטודנט לכלכלה באוניבסיטת תל אביב.
הסטודנט התחיל לחפש דירה מחוץ לתל אביב. הוא התחיל לחפש במעגל הראשון, ברמת גן, בגבעתיים ובהרצליה, אבל מחירי הדירות הגבוהים שם בעטו בו החוצה בבושת פנים. אז אותו הסטודנט עבר הלאה, לרעננה, כפר סבא, בת ים וחולון, אבל גם שם עדיין יקר. הסטודנט חשב ואמר "אם כבר פרירפריה אז עד הסוף", והחליט ללכת לגור ב"פריפריה האמיתית", נניח - באשדוד. 
יפה, הסטודנט שלנו שכר דירה במרכז אשדוד, והוא משלם שכר דירה סביר. אבל, כדי להגיע לאוניברסיטה הוא צריך לקחת קו אוטובוס מביתו השכור-בסבירות לתחנת הרכבת, ומשם עליו לעלות על רכבת עד לאוניברסיטה. מתחנת הרכבת באוניברסיטה מצפות לו 20 דקות הליכה עד לבית הספר לכלכלה, כך שהסטודנט העכשיו-אשדודי שלנו מבלה כל יום כשעה וחצי בנסיעות לכל כיוון, ובסך הכל הוא מבלה כ- 3 שעות בדרכים, בהנחה שאין שביתות, פקקים, תקלות וכדומה.
נחזור לסטודנט היקר - אמרנו שבפניו עומדות שעה וחצי של נסיעה לכל כיוון, ולכן כדי להיות באוניברסיטה בשעה 9:00, עליו צריך לצאת מביתו האשדודי בשעה 7:30, מה שאומר שהסטודנט שלנו צריך להתעורר בסביבות 6:30-7:00, תלוי במגדרו. נניח שאותו סטודנט יסיים ללמוד בשעה 19:00, מה עכשיו? עכשיו מצפה לו הנסיעה חזרה הביתה, אליו יגיע בסביבות השעה 20:30.
כמובן, שכדי לממן את הלימודים והנסיעות הסטודנט שלנו צריך לעבוד, ולכן, בשעה 21:00, חצי שעה אחרי שהוא מגיע הביתה, הוא כבר יצא למשמרת ערב שתתחיל בשעה 21:30 (בהנחה שיש מספיק מקומות עבודה באשדוד). משמרת הערב תסתיים לאחר 5.5-6 שעות, בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר. עד שהסטודנט יגיע לביתו, יתקלח ויילך לישון השעה כבר תהיה 4:00 בבוקר. 
מתי אמרנו שהסטודנט יקום למחרת? נכון, שעתיים וחצי לאחר מכן, בשעה 6:30. משמע, הפיתרון למצוקת הדיור הוא לעבור לפריפריה ולהסתפק בשעתיים וחצי שינה בכל לילה!
וזה, בלי שדיברנו על עלות הנסיעות, על זיהום האוויר שיוצר הסטודנט בכל הנסיעות האלו, ועל כך שלא נותר לסטודנט הזה זמן ללמוד בפועל.
אז מילה לחברי הביבייה - אל תשלחו אותנו לפריפריה, אנחנו רוצים לגור ליד המקום בו אנו לומדים, כמו בכל מקום אחר בעולם. גם לנו מגיע לא להתענות בנסיעות בתחבורה הציבורית בישראל, גם לנו מגיע לא לבלות 3 שעות על הכביש לכל כיוון, גם לנו מגיע להינות מהתקופה הסטודנטיאלית. כן, להינות, זו לא מילה גסה, אלוהים יודע שאנחנו משלמים מאוד ביוקר על הזכות הזו.

התחלה

שלום, קוראים לי דודי, סיימתי בהצטיינות לימודי משפטים באונ' תל אביב, אני עובד כעו"ד באחד המשרדים הנחשבים במדינה, מרוויח יפה, עובד במקביל כמתרגל ולומד לתואר שני. באיזו מדינה לעזאזל אני נחשב לאוכלוסיה חלשה?!
רק במדינה שבה אני נאלץ לממן את המשפחה החרדית שיושבת לי על הגב, את המתנחלים שרובצים לי על הנשמה, ואת הוולוו שרי מיותרים כמו השר האחראי על הקשר בין הציבור לממשלה, מר מיקי איתן. 
המטרה של הבלוג כפולה - קודם כל, לאפשר לי להוציא החוצה דברים שאני, כפעיל חברתי במרה חלקית, מחזיק כבר 15 שנה בלב. שנית, לנסות להסביר את המשמעות של דברים של אירועים שקורים סביבנו, שלא תמיד ברורה למי שלא מצוי בנבכי החוק והכלכלה.
אני לא מתיימר לייצג אף אחג, יש כאלו שמסכימים איתי ויש כאלו שלא. הדעות הן שלי, ושלי בלבד.