לא מזמן ראיתי בטלוויזיה את מיכאל איתן, וליד שמו נכתב "השר". התפלאתי מאוד, כי לא ידעתי שמיקי הוא שר. אז נכנסתי לאתר של מיקי, כדי לראות שר למה הוא, אבל גם שם לא נמצאה התשובה: מיקי אמנם ציין באתר שהוא שר, אבל לא כתב איזה. עכשיו כבר ממש התפלאתי, הרי איזה אדם יצניע את "סוג השר" שהוא? ובכן, הכינו את התופים, ויקיפדיה פתרה את התעלומה - מיקי איתן הוא לא אחר מאשר... "השר האחראי על שיפור השירות לאזרח". כן, בדיוק זה - השר האחראי על שיפור השירות לאזרח, תפקיד שהומצא לו על ידי הביבייה כדי לפייס אותו ולקנות את האצבע שלו בהצבעות חשובות.
אני מאמין שמיקי הוא אדם הגון ביסודו ושהוא מבין את גודל הבושה בתפקיד שהמציאו לו, ולכן הוא מנסה להצניע אותו. אבל כמוהו יש עוד רבים שלא מתביישים בכלל: יש לנו שר להגנת העורף (מתן וילנאי), יש לנו שר האחראי על משרד ההסברה והתפוצות (יולי אדלשטיין), שר לענייני מודיעין (דן מרידור), שר לנושאים אסטרטגיים (בוגי יעלון), שר לפיתוח הנגב והגלילי (סילבן שלום) שרה לקליטת עליה (סופה לנדבר) ועוד כהנא וכהנא תפקידים מומצאים, שכל המטרה שלהם הייתה לקנות בכסף את אצבעות ה"שרים". בכסף שלנו.
אז נכון, ברור שכל שר-לא-שר שכזה עולה למדינה הרבה מאוד כסף, הרי וולוו לא גדלה על העצים, וצריך גם לשלם בעבור שכירת הלשכה, ראש הלשכה, העוזרת, המזכירה, היועץ האסטרטגי, מכונת הצילום, הקפה, ניירות העמדה שהשר-לא-שר כותב כדי להעסיק את עצמו, נסיעות לחו"ל, הפנסיה של כבוד השר-לא-שר ועוד. אבל הכסף שנזק לפח הוא לא הבעיה היחידה, יש עוד שתי בעיות מדאיגות הרבה יותר.
הבעיה הראשונה, היא הפגיעה בנורמה הציבורית - אמנם משרדי שרים תמיד היוו אתנן בעבור טובות פוליטיות לחברי קואליציה, אבל מעולם הדבר לא נעשה בבוטות כזו. ביבי פשוט השתין מהמקפצה, כשתוך כדי הוא ממציא עוד ועוד משרדים לעוד ועוד מקורבים, העיקר שייכנסו לקואליציה. ביבי מתייחס למוסדות שלטון כמו אל גרביים שאפשר להחליף, לזרוק ולקנות חדשים מתי שיחפוץ, העיקר שהדבר ישרת את מטרתו.
על כמה בדיוק אנשים מדובר? בביבייה מכהנים 32 שרים ו- 9 סגני שרים, שהם בדיוק 41 חברי ממשלה. כן, למעלה משליש מחברי הכנסת מכהנים בממשלה. פלא שהם דבוקים לכיסאות שביבי רוכש להם במיטב כספי המיסים שלנו?
הבעיה השנייה במינוי של כל כך הרבה שרים, היא הפגיעה ביכולת של הממשלה לשלוט. כשביבי מפצל סמכויות של שר לרסיסי סמכות, ומחלק את הרסיסים לכל החברים שלו, התוצאה היא הרבה מאוד אנשים שכל אחד אוחז בטיפל'ה סמכות, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה עם הסמכות שניתנה לו, בלי כל תיאום עם יתר המשרדים. אין המשכיות, אין עקביות, אין תיאום. יחידות סמך ממשלתיות מועברות ממשרד למשרד על פי רצון ראש הממשלה, שרים שרואים רק חלק מהתמונה נאלצים להכריע בעניינים שלא אמורים להיות בסמכותם, ושרים בעלי סמכויות חופפות מתחרים על כבוד ויוקרה כשהם מנסים לנגוס האחד בסמכויותיו של האחר. מישהו שאל את עצמו מה עושה בבוקר השר לעניינים אסטרטגיים, שלא עושה השר לענייני מודיעין, שלא עושה שר הביטחון? מישהו חשב פעם האם זה באמת חכם ששר אחד יהיה אחראי על הבינוי והשיכון, שר אחר יהיה אחראי על התשתיות הלאומיות, ושר שלישי יהיה אחראי על התחבורה? הרי בינוי, תחבורה ותשתיות לאומיות הן שלושה נושאים שיש ביניהם חפיפה ומחייבים תיאום קפדני. ולמה לעזאזל צריך גם שר חוץ, גם שר הסברה ותפוצות, וגם שרת קליטה? הקליטה היא עניין לשר הפנים לעסוק בו, וההסברה היא עניין לשר החוץ. המצב שנוצר הוא שאם פעם יד אחת לא ידעה מה היד השנייה עושה, היום לכל אחת מ- 41 האצבעות יש רצון משלה, ושרים מקבלים החלטות הפוכות אחד למדיניות השני, כאשר שניהם עוסקים באותו נושא. כשמפצלים את השלטון לכל כך הרבה פיסות קטנות, התוצאה היא משילות נמוכה, אי קבלת החלטות, ואי יכולת להעביר פרויקטים גדולים.
ובאמת, איזה פרויקט גדול זכור לכם שהוקם כאן בשנים האחרונות? הרכבת הקלה בירושלים? תקועה כבר שנים. פרויקט העברת גז למפעלים (חברת נתג"ז)? בתכנון מאז 2002. הרכבת המהירה לירושלים? אולי בעוד שנת דור. כי כשהמשילות מפוצלת לכל כך הרבה חלקים, מה שנשאר בידיו של כל שר פשוט לא מספיק.
ומכל אסופת השרים האלו, נחשו איזה שר דווקא אין? רמז - דווקא הוא שר שיכול להציל אותנו. לא יודעים? התשובה היא שר הבריאות. במדינת ישראל אין שר בריאות, אלא רק סגן שר, יעקב ליצמן. במצב כזה, אין פלא שאף אחד לא מקבל החלטה היסטורית לסיים את שביתת הרופאים ולהציל את מצב הרפואה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה